עיירת רוזוולד פרק 4 המטורף

"רובין, בואי תקומי… מותר לצאת, נחזור הביתה." היילי העירה אותי בעדינות, פקחתי את עיני ולא הצלחתי להתרגל לאור החזק שסנוור אותי.
"מה… מה קרה?" שאלתי בבלבול, בלי לראות כלום.
"כרגע מר פיבוטי אמר שאפשר לצאת מהמקומות המוגנים, בואי נחזור לבתים שלנו." היילי אמרה בשקט, מצמצתי עד שראיתי אותה רוכנת אלי, ומאחוריה ראיתי את ליסה ואת מקס.
"מה השעה?" שאלתי כשהיא משכה אותי לעמידה.
"כמעט שבע בערב, היינו פה כל היום. סרקו את כל רוזוולד שלושה פעמים, אבא שלך בא לבקר פעמיים אבל ישנת." אמרה היילי.
"אבא הביא אוכל, אבל ישנת." אמר מקס, הוא הושיט לי סנדוויץ' שנטף ממנו רוטב כתום.
"נראה טעים…" מלמלתי ונגסתי בו, הוא היה טעים להפליא, אחרי יום שלם שבו הייתי רעבה הייתי מאושרת לאכול משהו.
"איפה כריס?" שאלתי אותם.
"כריס הלכה הביתה לפני רבע שעה." אמר מקס.
"אם ככה, אז כדי שגם אנחנו נלך הביתה. לפני שריי הרוצחת תכה שנית." אמרתי, מקס והיילי נאנחו.
"היא לא הרוצחת." אמרו ביחד, קמתי והבטתי בהם בזעם.
"אתם לא מאמינים לי, אבל אני אוכיח לכם שריי היא הרוצחת, היא עשתה את זה!" אמרתי בכעס.
"מה שתגידי. עכשיו הביתה." אמר מקס, הוא דחף אותי מחוץ לבית הספר.
הלכנו הביתה, הרחובות היו שקטים ודוממים, היילי אמרה שתבוא לישון אצלי כי ההורים שלה נעלו את הבית ולא מצליחים לפתוח אותו שוב.
"הם מפגרים?" שאלתי אותה, הייתי בטוחה שהיא צוחקת.
"חלקית…" מלמלה היילי.
הייתה שתיקה, לפתע, במרחק שלושה רחובות מהבית שלנו ראיתי דמות עם גלימה שחורה, היא חלפה במהירות על פני הבניינים וחמקה אל תוך רחוב צדדי.
"ראיתם?" שאלתי את היילי ומקס.
"את מה בדיוק? את ריי הרוצחת הלא אמיתית שלך?" שאל מקס בלגלוג, היילי צחקה.
"מישהו עבר שם, דמות עם גלימה שחורה, היא הלכה לשם. בואו." אמרתי להתקדמתי לכיוון הרחוב שאליו פנתה הדמות, במרחק שני מטרים מהכניסה אליו שמתי לב שהיילי ומקס לא זזים, הם עמדו קפואים במקומם.
"מה הבעיה שלכם?" שאלתי אותם.
"את משוגעת?! לא משנה מי זה שם, זה מסוכן. בואי לפה עכשיו ונלך הביתה." אמר מקס באימה.
"למה לא?!" התעצבנתי עליהם, לא הבנתי מה הבעיה שלהם, למה הם לא רוצים להיכנס לבדוק, הרי הם ממילא לא מאמינים לי.
"ככה, בואי לפה מהר." אמרה היילי והביטה בנקודה כלשהי מעלי בפחד.
"על מה אתם מסתכלים שם?" שאלתי כששמתי לב להבעות הפנים המפוחדות שלהם, שניהם הביטו לאותו מקום, נקודה כלשהי מעלי.
"אל תסתובבי בבקשה…" מלמלה היילי.
"למה?!" התעצבנתי לחלוטין, הסתובבתי והבטתי אל הרחוב הצר והחשוך, לא היה בו דבר, אף נפש חיה.
"תראו, אין פה אף אחד, בואו ניכנס!" ביקשתי מהם, אבל כשהבטתי חזרה היילי ומקס כבר לא היו שם, הם היו בקצה הרחוב, וברחו ממני.
"נו באמת… אני לא אכנס לבד." מלמלתי ורצתי אליהם, ברגע שהם ראו שאני באה הם עצרו וחייכו אלי, ראו שהחיוכים שלהם מזויפים ומאולצים, הם עדיין נראו מפוחדים וחיוורים אבל הצבע החל לחזור לפניהם.
"סליחה שהבהלתי אתכם, אני לא אכנס לשם שוב." אמרתי להם וחיבקתי את היילי ואז את מקס, הם נרגעו והתנועות שלהם חזרו להיות טבעיות ולא מאולצות.
"בסדר, בואי נחזור הביתה עכשיו." אמר מקס והלכנו אלינו הביתה, אבא כבר היה במטבח ובישל.
"אבא!" קפצתי אליו וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי ואת מקס והביט בהיילי באדישות.
"את?" הוא שאל.
"היילי. אני באתי לישון אצלכם כי ההורים שלי אטמו את הבית ולא מצליחים לפתוח את הדלת." אמרה היילי והתאפקה לא לצחוק, אבא שלי חייך.
"נו טוב, הורים לא חכמים תמיד. רובין, תארגני למסכנה את הסלון." אמר אבא שלי וחילק חביתיות לארבעה צלחות, מקס הוציא סירופ מייפל מהמקרר ואני הלכתי למרתף והוצאתי משם כריות וסדינים בשביל היילי.
הצעתי את הספה בסלון והפכתי אותה לנוחה, בסופו של דבר הצטרפתי לכולם במטבח.
"אז אבא, מה עם הרוצחת?" שאלתי ברגע שהתיישבתי, זה היה הדבר היחיד שעניין אותי באותו הרגע.
"מחר יבואו לפה הצלמים בבוקר, אתם לא הולכים לבית הספר, יצלמו את כולנו." הוא אמר.
"כן, אבל מי הרוצחת?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אני לא יכול להגיד. טוב, תמשיכו לאכול, אני חייב לזוז, יש לי עבודה." הוא אמר ויצא במהירות מהבית, הבטתי בו נכנס לאוטו ונוסע במהירות במורד הרחוב.
"משהו פה מוזר היום." אמרתי להיילי ולמקס.
"את סתם פרנואידית, רובין. רוצה שנקרא לכמה חברה?" שאלה היילי והוציאה את הטלפון מהכיס שלה.
"הממ… האמת שאני רוצה לעשות משהו קטן. אני אחזור תוך שעה, ככל הנראה." אמרתי, נעלתי נעליים ויצאתי מהבית, התחלתי לרוץ במעלה הרחוב, בדרך לאותו מקום שבו ראיתי את הדמות המוזרה.
התקרבתי לרחוב שאליו הדמות נכנסה, הפעם החלטתי שאני נכנסת לשם ובודקת מה קורה במקום המוזר הזה.
בהתחלה לא ראיתי שום דבר מוזר, אבל ככל שהתקדמתי יותר הרחוב נעשה צר יותר, ונראה שהוא לא מוביל לשום מקום, זה היה לא הגיוני, הוא היה אמור להיגמר מזמן אבל הוא המשיך והפך לצר יותר ויותר, קולות מוזרים נשמעו, טיפות של נוזל כלשהו נחתו על ראשי, כשהבטתי לשמיים ראיתי רק שחור.
לפתע ראיתי את אותה דמות באפלה שבקצה הרחוב, האצתי את צעדי.
קולות מפחידים לחשו לי לחזור, אבל לא הסתובבתי לאחור, רק נעצרתי והבטתי בדמות נעמדת ליד עמוד שנשבר, עליו הונח ספר אדום וזוהר שעופף באוויר.
"מי את?" קראתי אל הדמות, היא הסתובבה אלי והספקתי לראות הבזק של שיער חום ולבן לפני שהיא נעלמה.
ניגשתי אל הספר המעופף, הבטתי בו בסקרנות, התלבטתי אם לגעת או לא לגעת בו, פחדתי, ומצד שני רציתי כבר לברר את הסוד.
בסופו של דבר הושטתי את ידי אליו, האור סביבו התפוגג.
פתחתי אותו, כל הדפים בו היו ריקים ולבנים, פרט לדף אחד באמצע הספר, היה כתוב בו: "כל חמש וחצי שנים."
סחרחורת ובחילה אחזו בי, הנחתי את הספר במקומו והזוהר העדין עטף אותו שוב, הוא חזר לעופף באוויר, בהמשך הרחוב ראיתי את רוג'ר, אנסטסיה, מייסון וג'ון יושבים מסביב לשולחן ומשחקים פוקר, כשהם הרימו את עיניהם אלי הם זהרו באדום מפחיד, הם קמו והחלו להתקרב אלי כשהם חוזרים על אותה השורה פעם אחר פעם: "בואי אלינו, בואי אלינו."
התחלתי לרוץ, ראשי עדיין מסתובב, דברים שכפלו את עצמם אל נגד עיני, צבעים וצורות התערבבו ויצרו מערבולות משונות ומפחידות, הרחוב היה שחור והקצה שלו ירוק, שנייה לאחר מכן הרחוב היה חור שחור ובקצה שלו עמדו רוג'ר ואנסטסיה, ידיהם מושטות אלי ועל פניהם חיוכים מפחידים, עיניהם עדיין זהרו באדום.
הסתובבתי והתחלתי לרוץ לכיוון השני, מייסון וג'ון עמדו שם, הם הושיטו אלי ידיים וניסו לתפוס אותי.
עצרתי ונפלתי על הרצפה, הצורות התערבבו ויצרו את הדמות שראיתי קודם לכן, היא נעמדה מולי והביטה בי בעצב, לא הצלחתי לראות את פניה מתחת לברדס שלבשה, רק שתי צמות של שיער חום וקווצות שיער לבנות.
על הגגות של הבניינים עמדו חברי: היילי, מקס, מלי, ריי, אריאל וכריס, כולם היו שם.
בהכרה מעורפלת הבנתי שזה לא הגיוני, איפה ליסה? למה ריי עומדת שם והיא לא הדמות בברדס ובגלימה שמולי.
ליסה… שיער לבן… ריי… דברים התחברו בראשי.
הדמות התקרבה אלי, צרחתי, עצמתי את עיני בכוח וקיוויתי שהכל ייגמר מהר, הצטערתי שלא הקשבתי למקס ולהיילי שכרגע ישבו על הגג וצחקו, הצטערתי שבאתי לפה.
"את ראית את הספר, את יודעת את הסוד." אמרה הדמות, זה היה קולה של ליסה, פקחתי את עיני.
"אני ראיתי שכתוב 'כל חמש וחצי שנים', אני לא ממש מבינה מה זה אומר." אמרתי ברוגע.
"את באמת לא יודעת דבר?" שאלה ליסה בהפתעה והורידה את הברדס.
"אני לא מבינה." תיקנתי אותה.
"אז אני אסביר לך את זה, בעזרת העבר שלי. זה לא משנה שתדעי, ממילא נמחק לך את הזיכרון." אמרה ליסה ונאנחה.
"בכל אופן, הייתי הילדה הכי שמחה, חברותית, נעימת הליכות, מנומסת וסקרנית בעולם, עד גיל שש.
בדיוק ביום הולדת השישי שלי, משהו נוראי קרה.
הבינתי זאת כשאבי ואחי הגדול ישבו על הספה, בוכים ומתייפחים אחד על השני. שניהם- היו הדמויות הכי חזקות בשבילי, ולראות אותם בוכים; כל כך שבורים.. זה הרס אותי.
בעדינות, עדין עם חצי כתר על הראש,התיישבתי לצידם ושאלתי מה קרה.
הם סיפרו לי שאמי איננה.
בהתחלה לא קלטתי. אמי הייתה אשה כל כך חזקה, הדמות הנעלת ביותר, הדבר היחיד שהחזיק אותי. והיא עזבה. פשוט עזבה.
אף אחד לא ידע למה. מצאו את גופתה שוכבת במיטתה, ללא רוח חיים.
גופה היה נקי לגמרי – כך שלא הרעילו אותה או שהיא התאבדה.
בשבוע השבעה לבשתי בגדים שחורים, ואימצתי את הרעיון גם להמשך. הייתי הולכת רק עם בגדים שחורים ותמיד גם עם פריט אחד כתום; הצבע האהוב על אמא.
הבחנתי בכך שבכל פעם שאני מבקרת את אמה בקבר, שערותי הלבנות זוהרות. לא יחסתי לזה חשיבות רבה.
גם אבי החל להתנתק, והאדם היחיד השפוי שהסכמתי לדבר איתו היה אחי הגדול.
ואז- הגיע יום הולדת אחת עשרה שלי.
בבוקר, אחי העיר לי על כך ששערי זוהר במיוחד, אבל רק גלגלתי עיינים ויצאה.
כשחזרתי, אבי ישב על הספה. לבד.
״איפה ג׳יימס?״ שאלתי בלחץ.
אבא רק הניד בראשו.
התיישבתי על הספה ובכיתי.
אחיה נקבר בקבר צמוד לאמה, ולבגדים השחורים כתומים נוסף פס תכול.
בכל פעם שביקרתי אותם, שערי התחיל להצבע זהב, אבל לי באמת שלא היה אכפת. הייתי עסוקה בלהתביע את יגוני בבכי.
באחד מביקורי, היה מונח על קבר אמא ספר.
אף אחד לא ביקר את אמי אף פעם חוץ ממני- זה היה בית הקברות הנטוש ביותר ברוזלווד, ואפילו לגנן כבר נמאס ממנו.
פתחתי בעדינות את הספר, וגיליתי שהוא ריק. ריק כמעט.
באחד העמודים היה כתוב משפט, בכתב ידה של אמי.
׳כל חמש וחצי שנים׳ היה כתוב שם.
ברגע שגמרתי לקרוא את זה, כאב נוראי פילח את גופי. התעוררתי אחרי שבוע בידעה שיקרה משהו נורא ביום הולדתי השישה עשרה וחצי.
החיים המשיכו כרגיל, רגיל ככל האפשר, הספר נעלם, הנחתי שהוא מופיע רק בימי ההולדת, או כשמשהו רע קורה, אבל עם הזמן הבנתי שיש פה משהו גדול יותר, הרי הוא לא הופיע ביום הולדתי השישי.
גיליתי שיש קללה על הספר, היא הוגבלה אלי, אבל ברגע שהוא נעלם לחמש וחצי השנים הקללה השתלטה על כל העיירה ויצרה את הרוצחת, אמא שלי." סיימה ליסה.
"אז את לא רעה, את לוחמת צדק." אמרתי כשהבנתי.
"נכון, אני מנסה להציל את העיירה, אבל זה קשה, מאוד קשה, כי אמא שלי היא הרי רוח, היא יכולה להשתלט על אנשים, וכרגע היא בגופה של ריי." אמרה ליסה.
"ליסה, הזמן נגמר." אמר ג'ון.
"אנחנו נפרדים, רובין, אסור לך לזכור את זה, אסור לך לדעת." אמרה ליסה ונגעה במצחי, עיני נעצמו ושקעתי באפלה.