עיירת רוזוולד פרק 30 (ווהו סוגרים עשור שלישי!)

אחרי כמה דקות מצאתי שמלה חומה שהייתה נורא לא נוחה והרגישה כמו שק תפוחי אדמה. בקדמתה נקשרה חתיכת בד לבנה בצורה של חצי עיגול עם תחרה בקצותיו ושימש סוג של חגורה משונה. מיהרתי להוריד את הדבר הזה ממני.
עדיין לא מצאתי נעליים והאדמה הייתה לוהטת, אבנים הכאיבו לכפות הרגליים שלי אבל לא הייתה לי ברירה אלא ללכת בלי נעליים.
עכשיו הגיע הרגע הקשה- להבין מה לעזאזל אני עושה עכשיו. הגעתי לפה כדי להשמיד את היומן לפני שהוא נוצר בכלל. בשביל זה הייתי צריכה לגלות איך הוא נוצר.
לפתע הבנתי שאין לי שמץ של מושג באיזו שנה אני נמצאת. ניגשתי לאיכרה זקנה ושאלתי אותה מה השנה עכשיו.
"אלף וארבע עשרה. הטילו עליך קללה? את לא זוכרת שום דבר?" שאלה האיכרה אותי. הנדתי בראשי.
"אני שכחתי את זה. אני זוכרת את הכל, אל תדאגי." אמרתי והתרחקתי ממני. לקח לי כמה שניות להבין שעכשיו זה בדיוק אלף שנים לאחור. וזה הזמן שבו בערך היומן אמור להתחיל לפגוע באנשים לפי הספר שמצאנו. כלומר וויל עדיין לא קיים.
זה הקל עלי אבל גם הקשה עלי. הוא היה יכול לעזור לי אם הוא כבר היה קיים.
עכשיו נותרתי לבד להבין איפה יכול להימצא יומן מקולל, וזה עלול לקחת לי הרבה זמן. מה אם זה ייקח לי יותר מיום או יומיים? איפה אני אשן? מה אני אוכל? לא היה עלי כסף.
קיוויתי שבעבר האנשים היו נדיבים מאוד והתחלתי ללכת ברחובות ללא מטרה. לפתע זיהיתי לפני את העלייה המוכרת לרחוב מייפל, הדרך שגם הגיעה לבית הספר ובה הייתה הסמטה שבה נמחק לי הזיכרון.
התחלתי לרוץ במהירות. חלפתי על פני כל הרחוב אבל לא מצאתי שום סמטה. ירדתי חזרה למטה ובעטתי באקראיות בקיר. הוא השמיע צליל חלול.
"ילדה, מה את עושה? תתרחקי משם, זו המאורה של המכשפה!" צעקה עלי לפתע מישהי. הסתובבתי וראיתי אישה לבושה כמוני, עם עגלת עץ ריקה.
"זו מה?" שאלתי והתקרבתי אליה.
"המאורה של המכשפה. היא יוצאת בלילות והופכת נשים בודדות שמשוטטות לבדן ברחובות למכשפות גם. עוד מעט תרד החשכה, חייבים להגיע הביתה. איפה את גרה?" שאלה האישה.
"אני לא גרה. אין לי בית." אמרתי.
"אלוהים איזו מסכנה. אני לא אניח לה להפוך אותך למכשפה. בואי אלי הביתה, שמי קלרה. מה שמך?" שאלה האישה. אמרתי לה שקוראים לי רובין. היא הופתעה מהשם, כנראה שהוא לא היה כל כך נפוץ בזמנו.
"איך הגעת לפה, רובין?" שאלה אותי קלרה כשהגענו לבית קטן עשוי עץ עם גג מקש. נכנסנו פנימה דרך דלת עץ עם ויטראז' צבעוני יפהפייה קבוע בתוכה. בפנים הכל היה קטן מאוד: אח שקלרה מיהרה להדליק, ליד האח שולחן עץ וכמה מדפים תלויים על הקיר עם כל מיני צנצנות משונות, שתי ספות עמדו ליד האח ופנו אחת אל השנייה כשגב אחת אל שולחן העץ. צד ימין שלהם היה קרוב לאח הבוערת ומצד שמאל שלהם הייתה הדלת. היה חלון אחד מאחורי הספה השנייה ומדרגות הובילו למעלה אל מקום שלא יכולתי לראות.
למרבה ההפתעה אהבתי את העיצוב הפשוט אך הנעים הזה. חשבתי לעצמי שאם אי פעם אני ארצה ללון בצימר בהרים מושלגים אני רוצה שיהיה מעוצב בדיוק ככה. כפרי, קטן וחמים. זה היה הבית המשפחתי הממוצע בתקופה הזו.
שקלתי לרגע אם להגיד לה את האמת, ובסוף החלטתי שזה יהיה מטופש מצידי. היא רק תחשוב שאני משוגעת לחלוטין.
"את יכולה להגיד לי את האמת." היא הוסיפה וקרצה. לא הבנתי מה פשר הקריצה, האם היא רצתה להגיד שהיא יודעת שאני מהעתיד ושזה בסדר? הנחתי שלא, אז אמרתי לה שההורים שלי מתו ושאני נודדת בדרכים.
היא נראתה מאוכזבת מהתשובה שלי. "כבר אירחתי מישהו כמוך. קראו לו וויל, וויליאם. והיה לו תרנגול." היא אמרה והלב שלי החסיר פעימה.
"מה הוא סיפר על עצמו?" שאלתי.
"מה שאת אמורה לספר. שהוא הגיע מהעתיד לחקור את היומן. בהתחלה לא ידעתי על מה הוא מדבר אבל הוא הסביר שזו לא מכשפה שם, זה יומן מקולל שמטיל את אימתו על העיירה." אמרה קלרה.
"אני לא הגעתי בגלל אותה הסיבה. אני הגעתי לפה בגלל סיבה דומה." אמרתי, היא רכנה קרוב אלי כדי לשמוע טוב יותר.
"אני פה כדי להשמיד את היומן, לא לחקור אותו." אמרתי. היא נראתה מופתעת לחלוטין, לא נראה שהיא ציפתה לתשובה כזו.
"זה טיפשי וזה מסוכן. זה בלתי אפשרי. אי אפשר להיכנס לשם ביום ומסוכן מידי לצאת בלילה. "היא אמרה.
"את חושבת שזה ישנה הרבה ליומן איפה את תמצאי? אם הוא ירצה לקלל אותך הוא יעשה את זה. בין אם תהיה בבית ובין אם תסתובבי לבד בחוץ בשעות החשכה." אמרתי בכעס, היא נאנחה וקמה ממקומה על הספה. היא הלכה למטבח והביאה שתי ספלים מחרסינה שבתוכם חלב חם.
"תראי, אני לא רוצה להתנהג כמו אמא שלך כי רק עכשיו הכרתי אותך, אבל אותו וויל? הוא הגיע לפה והתעקש נורא להיכנס לשם בלילה. הוא נעלם ומעולם לא חזר. אחרי כמה שבועות מצאו את הגופה שלו מרוטשת לגזרים. היו עליה סימנים של ריטוש והניחו שזה נעשה על ידי חרב ארוכה, בערך כמו חרב סמוראים. אנשים טיפשים חשבו שהוא היה הקורבן הראשון של ג'ק המרטש." אמרה קלרה.
"מה?! זה בלתי אפשרי. פגשתי אותו בעתיד. הוא לא יכל למות." צעקתי, מזועזעת מהמידע. "וג'ק המרטש פעל באנגליה, איך הוא יכל לרצוח אותו פה?!" הוספתי.
"זה בלתי אפשרי. הוא מת, ומה שאת ראית זה בטח איזה תעתוע של היומן. הוא סיפר לי הרבה על היומן. הוא אמר שיש לו המון יכולות מדהימות. הוא משכפל אנשים, הוא שולט במחשבות… היומן הזה חזק מאוד. תתרחקי ממנו, ולכי לישון עכשיו." אמרה קלרה ועלתה לקומה השנייה, מותירה אותי מזועזעת לחלוטין.
המון תיאוריות מפחידות התגנבו לראשי. בהתחלה חשבתי שאולי היא מכשפה ומנסה לגרום לי לחשוב דברים רעים על האנשים הטובים, אבל התקשתי להאמין שוויל והיומן הם הטובים אז מיהרתי לוותר על התיאוריה הזו.
אחרי זה חשבתי שאולי היא בעצם וויל, אבל זה היה כל כך מגוחך עד ששכחתי מזה במהירות. התאוריה הבאה בתור אמרה שהיא עובדת של היומן ומנסה להפנות אותי נגד וויל, אבל לא הייתי מוכנה להאמין שהוא טוב אז וויתרתי גם עליה.
התאוריה האחרונה וההגיונית ביותר אמרה שאולי וויל הגיע אל היומן, אבל משהו קרה שם והיומן שכפל אותו. וויל האמיתי מת, ומי שאני פגשתי בעתיד היה רק העתק שניסה לתעתע בי ולכן המציא את כל סיפור הדברים השחורים ומנע ממני לעשות את הדברים החשובים באמת.
אהבתי את התאוריה הזו כי היא סוג של אמרה שוויל רע, ושהוא גם מת. וגם הרגתי עובד של היומן.
ניסיתי לאתר בראשי את הקול שדחק בי לבוא לפה אבל הוא נעלם, ואני ממש כעסתי עליו. לא ידעתי מה לעשות עכשיו, האם עלי ללכת לישון ולחכות למחר או להתגנב החוצה וללכת אל הסמטה עכשיו?
העייפות פתרה בשבילי את הבעיה בכך שנרדמתי.