עיירת רוזוולד פרק 29

מהרגע שהייתה לנו תוכנית דברים התחילו להיות הרבה יותר קלים וללכת הרבה יותר מהר. היינו ממוקדים במטרה, ולא חשבנו על שטויות ורבנו כל הזמן, כמו שקרה קודם כשלא הייתה לנו תוכנית. לכולם הייתה מטרה, היה ברור מה לעשות, ואהבתי את המצב שבו לא טבענו בערפל של חוסר ודאות וניסינו למצוא את ליסה שהייתה בשבילנו כמו מגדלור. היא הייתה היחידה שידעה דברים עד עכשיו והלכנו אחריה בצורה עיוורת, כשהייתה לנו תוכנית כבר לא היינו חייבים ללכת אחריה בעיוורות ולסמוך עליה.
אהבתי את זה כל כך כי שנאתי לסמוך על אנשים. שנאתי ללכת אחרי מישהו בלי להיות בטוחה בו. וליסה לא הראתה שהיא הכי אמינה בימים האחרונים.
הפסקתי להרהר בדברים האלו כשהקול שבראשי נזף בי על כך שאני לא מרוכזת.
'הו, אתה עוד לא עזבת?! קיוויתי כבר שנעלמת.' התבדחתי איתו. לא שמעתי את הצחוק שלו אבל ידעתי שהצלחתי לשעשע אותו בבדיחה הזו.
'לא נפטרים ממני כל כך מהר. את יודעת שזו תוכנית כל כך עלובה עד שהיא תכשל, נכון?' שאל הקול.
"אל תהיה כל כך בטוח. אני דווקא חושבת שהיא די טובה. אולי אפילו נצליח לסיים בעזרתה את הכל.' אמרתי לו. יכולתי להרגיש אותו מניד בראשו.
'ממש לא. את ממש תמימה אם את חושבת ככה. אני חייב להודיע לך מראש שזה ייכשל. את עוד תראי. זה לא יעבוד.' הוא אמר.
'איך אתה יכול להיות כל כך בטוח? מי אתה בכלל?' שאלתי אותו. הסקרנות והרצון לדעת מי הוא השתלטו עלי. אבל זה רק הבריח אותו. הוא נעלם ולא ענה לי.
'היי, תענה!' צעקתי עליו בראשי.
'אני כולם, ואני אף אחד. את עוד תגלי מי אני יום אחד.' הוא אמר ונעלם סופית. ידעתי איכשהו שהוא לא עומד לחזור שוב בקרוב, והתפניתי לחשוב על התוכנית כדי להוכיח לו שאני כן מרוכזת. לא ידעתי למה אני רוצה להוכיח לו משהו בכלל.
התוכנית הייתה פשוטה והייתה לקוחה מסרטי אקשן גרועים:כריס תסיח את דעתם של שני המשועבדים בכניסה, ובזמן שהם לא יעמדו על המשמר וירוצו אחריה שלושתנו נכנס. אם הם לא ירוצו אחריה, אז תמיד נוכל לירות בהם ואז להיכנס. אם לא במוח אז בכוח, ככה מישהו חכם אמר פעם.
טוב, לפחות נראה לי שמישהו חכם אמר ככה פעם.
התוכנית יצאה לדרך. כריס קפצה מול השומרים, אבל הם לא שמו לב אליה. מה שחששנו שיקרה. אז ליסה הושיטה לי סכין. לא היה לי מושג מאיפה היה לה סכין. הוא היה כהה, עם קת מעור. חד מאוד ומעוקל בקצה. לא הייתי בטוחה אם אפשר לקרוא לסכין סכין קומנדו, וגם לא היה לי זמן לבדוק איזו סכין זו. כי ליסה ישר השליכה אותה אל השומרים ושיפדה את שניהם.
ארבעים שומרים חדשים יצאו. הם ראו את כריס והחלו לרדוף אחריה. זו לא הייתה התכנית שלנו אבל אני הייתי בסדר עם זה. חוץ מזה, רציתי שתרוץ קצת. הגיע לה.
"אסור לנו לתת לה ללכת לבד!" צעק לתוך אוזני מקס לפתע. זה לא היה טוב, הוא עמד לרוץ אחריה. שכחתי שהוא אוהב אותה. הוא לא ייתן להם פשוט לתפוס אותה ולהניח לה לשמש כפיתון.
ניסיתי לעצור בעדו מלרוץ אחריהם אבל זה היה חסר טעם, הוא כבר התחיל לרוץ ונעלם במהירות. נשפתי אוויר בכעס וליסה הרגיעה אותי במהירות, לא היה לנו מושג כמה שומרים עוד יש בפנים והיה כדאי שניכנס כמה שיותר מהר.
"אל תדאגי, הם ישרדו. עכשיו בואי ניכנס פנימה." אמרה ליסה. נראה שהיא חשה יותר בנוח בלי שניהם לידנו, נאנחתי ונכנסתי אחריה.
הופתעתי לגלות את עצמי במסדרון ארוך ומקושט בתמונות של… ליסה. היו שם תמונות של ליסה ועוד שני גברים שנראו דומים לה מאוד, לפעמים תמונות של ליסה ועוד אישה שנראתה כמו העתק שלה רק גדול יותר. הבנתי מיד שזו אמא של ליסה, וזה אביה ואחיה.
התמונות היו מאוד יפות, חלקן היו בשחור לבן, וחלקן בצבע. ליסה נראתה כל כך מאושרת בכולן, היא חייכה חיוכים גדולים בכל מקום. הנה היא מחייכת ליד אבא שלה באיזשהו נחל, וכאן היא עם אח שלה כשהוא בא לקחת אותה מהגן. פה היא עם כתר זהב על הראש, חצאית לבנה וגופיה לבנה. היא נראתה כל כך מלכותית, הייתי בטוחה שזה מהיום הולדת שלה. ביום הולדת שבו אמא שלה מתה.
ראיתי עוד תמונה שבה היא ואמא שלה עמדו בקניון עמוס עם המון שקיות בגדים, ואז תמונה של ליסה מפילה את השקיות על אחיה. התמונה הבאה בתור הראתה אותו קם ומתחיל לרוץ אחריה, ואז היה רצף של תמונות בהם הוא רדף אחריה ובסוף תמונה שלהם על הרצפה כשהוא מעליה והם רבים אבל צוחקים ביחד.
לקח לי זמן להבין למה כל התמונות האלו פה: אמא של ליסה הרי שולטת בריי, ובגלל זה התמונות. היא בוודאי מתגעגעת לבת שלה, ובגלל זה תלתה את כולן כאן.
ראיתי שליסה מנסה לא להביט ושהיא על סף בכי אז לא שאלתי שום דבר.
בסוף המסדרון הייתה דלת מזהב. והכובד שלה הוכיח שזה זהב אמיתי. אני וליסה לא הצלחנו לדחוף אותה ביחד, ורק אחרי מאמצים של עשרים דקות ארוכות הצלחנו לפתוח אותה מעט. כמעט נמחצתי בניסיון להיכנס פנימה כי לא הצלחנו לפתוח את הדלת יותר מכמה סנטימטרים.
בפנים היו עוד יותר תמונות. הקירות היו צבועים בזהב והרצפה הייתה מקטיפה אדומה. במרכז החדר הייתה מיטה כחולה עגולה, מיד הבנתי שזו מיטת מים. עליה שכבה ריי ו… ישנה.
"זה קל מידי. היו קצת מידי שומרים, והדלת ממש לא קשה. אולי קצת כבדה. זו חייבת להיות מלכודת!" אמרה ליסה. הנהנתי. זה באמת היה פשוט מידי.
"אז מה נעשה?" שאלתי אותה. הקול בראשי חזר. הוא לא דיבר, אבל הרגשתי שהוא שם. שוב תהיתי אם אני משתגעת, ושוב הבטחתי שלא ואמרתי שזה לא רלוונטי עכשיו ואין טעם לדבר על זה.
"אני חושבת שאסור לנו להתקרב אליה." אמרה ליסה. אבל ראיתי את היומן אחוז בידה של ריי.
"אבל היומן אצלה." אמרתי. ליסה הנידה בראשה והביטה סביבה. לא בחדר שום דבר נוסף. אפילו לא דלת נוספת. ואם היא הייתה אז היא הוסתרה ממש טוב.
"זו מלכודת, זו בובה מתנפחת. תסתכלי ממש טוב." אמרה ליסה. הבטתי והיא צדקה. ריי הבריקה כאילו הייתה עשויה מפלסטיק דק. כמו בלון. כשהסתכלתי טוב יותר ראיתי חוטים שקשרו אותה למיטה.
"אז מה זה אומר?" שאלתי את ליסה. היא הנידה בראשה, ואז ירד על ארבע והחלה לחפש משהו.
"מה את מחפשת?" שאלתי למרות שנראה שכבר הבנתי. דלת סודית, או מעבר סודי כלשהו, לחדר האמיתי שבו נמצא היומן.
"בקומה מתחתינו יש חלק שגם אליו לא הרשו לי להיכנס אף פעם. זה ככל הנראה החדר האמיתי של אמא שלי. אז בואי נחפש אותו. תחפשי בעיקר במרכז החדר." אמרה ליסה וגם אני ירדתי על ארבע והתחלתי לחפש בכל החדר. בסוף ליסה צעקה משהו, וראיתי שהוא עומדת ליד חור בפינה של החדר. הוא היה מרובע, די קטן, בערך בגודל של מטר על מטר.
"קטנטן. תרדי ראשונה?" הצעתי. היא הנהנה. התכוונתי לרדת גם, אבל אז שמעתי קול חבטה חזק. היה חושך למטה, אז לא ראיתי שום דבר.
'זו מלכודת, שלא תעזי לרדת. תקשיבי לי עכשיו טוב.' אמר הקול בראשי. לשם שינוי לא זלזלתי בו, נראה שהוא צדק, כי ראיתי בחשכה גוף בערך בגודל של ליסה שוכב על הרצפה. התרחקתי משם במהירות.
'כן, לכי לשם. לקיר שבצד השני.' אמר הקול. המשכתי להתקדם אחורה, עד שנתקלתי במשהו. זה היה כפתור אדום גדול. מיד נפער חלון מאחורי. מעליו היה שלט 'חלון מילוט'. הוא היה בגובה שלוש קומות מעל הקרקע, ופחדתי נורא לרדת, אבל בסוף ריי זירזה את ההחלטה שלי.
היא יצאה מתוך החור ברצפה, ולפני שהספיקה להגיד משהו אני קפצתי מהחלון. נפלתי ועיקמתי את הרגל אבל המשכתי לרוץ. הקול בראשי מכוון אותי 'ימין, שמאל, כמה צעדים, עכשיו לפנות, ישר ומהר. מהר יותר.'
בסוף מצאתי את עצמי מול הבית של וויל.
'למה הבאת אותי לפה?! מה אני אמורה לעשות פה?!' איבדתי כל אמון שהיה לי בקול שבתוך הראש שלי.
'הבאתי אותך לפה כי אין לך סיכוי לעצור את ריי בהווה. את חייבת לחזור לעבר, ולמנוע מהיומן להיווצר בכלל.' אמר הקול בראשי. נאנחתי. זה נשמע כל כך מופרך, אבל אחרי הימים האחרונים מסע בזמן נשמע לחלוטין הגיוני.
"אוקי. מה אני עושה? איך אני חוזרת בזמן?" שאלתי אותו. הוא נאנח כאילו התשובה מובנת מאליו, ואז הרגשתי אותו מצביע אל הגג. איפה שהיה פעם התרנגול וויליאם עכשיו היה קורה ריקה.
'עכשיו תתפסי לשם.' הוא אמר. מרוב עייפות ביצעתי מיד את מה שהוא ביקש ממני. הרגשתי פשוט סחוטה, העילפון לא גרם לי להרגיש עייפה פחות. למרות שכן היה אמור לעשות כך.
'זה המת', למקרה שתהית. הוא גורם לך לרצות לישון יותר.' הוא אמר. נאנחתי. האם ההשפעות של הדבר הזה ימשיכו להפריע לי לנצח?!
"תירגעי, בעבר ההשפעה של המת' לא תחול עליך. את תהיה נקייה לחלוטין. אני מקווה.' אמר הקול בראשי, נאנחתי שוב והתיישבתי על הקורה. שאלתי אותו מה לעשות עכשיו. הוא המהם וחשב כמה שניות ובסוף ענה.
'תשבי על הקצה הקצה של הקורה.' עשיתי כדבריו. למרבה הפלא נפער ברצפה חור ורוד מתערבל. מערבולת ורודה מתערבלת.
"עכשיו תקפצי." אמר. הנהנתי, וקפצתי. מצאתי את עצמי מסתחררת וצורחת. עצמתי עיניים בפחד.
בסוף פקחתי אותם, והייתי בדיוק באותו המקום. אבל הכל היה שונה לחלוטין. מסביבי היו בתים עשויים עץ. איכרים בסרבלים ואיכרות בשמלות חומות עם שרוולים לבנים וכובעים משונים, כשעל רגליהם קבקבי עץ עברו על פני. זקן הציע תפוחים למכירה, הם נראו נורא, מעוכים ורקובים, אבל אנשים ניגשו וקנו כל הזמן.
כרכרות עם גגונים לבנים עברו מידי פעם. אנשים העירו לי ונעצו בי מבטים מוזרים, כשהבטתי על עצמי הבנתי למה. הייתי לבושה בבגדים מודרניים.
'היי, מה אני עושה?' שאלתי את הקול בראשי, אבל הוא נעלם. רטנתי לעצמי והחלטתי ללכת לנסות להשיג בגדים שיתאימו למקום, ואז מראה, ואז להתחיל להבין מה לעזאזל אני עושה.
אפילו לא העזתי לחשוב על איך אני חוזרת להווה. כי התשובה היחידה הייתה 'את לא חוזרת.'
ניערתי את ראשי, קמתי, והלכתי להשיג לעצמי בגדים.