עיירת רוזוולד פרק 27

ואז גוף גדול וחסון חסם את שדה הראייה שלי, הוא נעמד לפני, מוכן לספוג את הקליע במקומי. לא האמנתי שמכולם זה יהיה דווקא ג'ון שיעשה את זה.
"אידיוט! מה אתה עושה!" צווח רוג'ר, מייסון צעק עליו שהוא טיפש ושיזוז משם. ליסה, ריי וכריס היו קפואות לחלוטין מרוב הלם. כולנו רצינו לעשות משהו אבל כולנו היינו נדהמים מידי מהמעשה של ג'ון, כל מה שעשינו היה לחכות שהקליע יפגע בו. וכשהוא פגע הצטערתי שלא דחפתי אותו מעלי.
הוא צרח ונפל עלי, גופו העצום מחץ אותי. ייבבתי כמו ילדה קטנה וטיפשה. הוא כרגע הקריב את חייו למעני ואני… כל מה שאני עושה זה לבכות כאילו רצחו אותי ולא אותו. הייתי מלאה בדם, הדם שלו.
"ג'ון! טיפש! תמיד ידעתי שהוא לא נאמן לנו עד הסוף. אידיוט שכמוהו. הוא הקריב את עצמו בשביל הטיפשה הזו!" צעק מייסון. רוג'ר הנהן. אנסטסיה צחקה מסיבה לא ברורה. רק ריי התנערה מהקיפאון ומההלם והתקרבה אלי, היא נעמדה מעלי שוב.
"אני פשוט לא מאמינה שהוא עשה את זה…" היא מלמלה וכיוונה אלי שוב את האקדח. הפעם לא קפאתי. לא הייתי מוכנה למות, או שעוד מישהו יקריב את חייו למעני.
'אני מאוד מקווה שאת מתכוונת לעשות הפעם משהו'. אמר הקול בראשי. הנהנתי וחייכתי.
'תאמין לי, אני בהחלט מתכוונת לעשות משהו.' עניתי לו, לא יכולתי לראות אותו אבל יכולתי להרגיש שהוא מרוצה ממני.
"מה את מחייכת, טיפשה?" שאלה ריי, אני רק צחקתי ודחפתי מעלי את גופו של ג'ון בחוזקה. הוא עף אל חבורת הבוגדים המסריחים והפיל את כולם, אני השתמשתי בידי בתור ציר להסתובב עליו ובעטתי בריי. הפלתי אותה מרגליה ואחזתי באקדח שלה.
"כולכם לעצור!" צעקתי וכיוונתי את האקדח לעברם. הם הרימו ידיים. ליסה וכריס קמו ממקומן על הרצפה והתקרבו אלי.
"אוקי, כשאני אגיד לך את תירי באחד מהם, ותרוצי אחרינו." אמרה ליסה. הנהנתי. לא היה לי אכפת לקבל הוראות ממנה, פשוט שמחתי שאני נמצאת שוב במשימות החשובות ולא שומרת על היילי.
אוי לא! היילי! קיוויתי שהן שכחו ממנה. הרי ריי לא יודעת איפה היא, היא תוכל פשוט להישאר שם וכשהכל ייגמר נבוא לקחת אותה. בתקווה שהיא לא תהיה כבר גופה באותו הזמן.
ואז הבטתי במקס. אני לא יכולה להשאיר אותו שם. באותו הרגע קיבלתי החלטה. ואז ליסה צעקה: תירי!
יריתי פעמיים. פעם ברוג'ר ופעם במייסון. ליסה וכריס רצו אל המסדרון שממנו הם נגררו לפני כמה דקות. אני רצתי, תפסתי את מקס וגררתי אותו אחריהם. הצלחתי בדרך פלא לשמר את האקדח ואנסטסיה לא חטפה לי אותו.
לא הפסקנו לרוץ עד שלא הגענו לאזור חשוך שלא הכרנו. ליסה הבטיחה לבדוק אותו ואני, כריס ומקס התיישבנו על הרצפה והסדרנו את הנשימה.
"כריס… אני כל כך, כל כך מצטערת." אמרתי לה אחרי כמה דקות, ליסה העיפה לעברנו מבט, גלגלה עיניים והמשיכה לחקור את הקירות בלי שום מטרה ברורה.
"לא, אני מצטערת. התנהגתי כאילו אני האדם הכי אומלל עלי האדמות, לא חשבתי בכלל שאולי גם את סבלת. אני פשוט אנוכית." היא אמרה. הנדתי בראשי. זה לא היה נכון מצידה להתנצל, לא היה לה על מה להתנצל.
"את לא צריכה להתנצל." אמרתי. ליסה נשפה בכעס.
"אולי במקום להתעסק בשיחות שיצאו מסרטים משעממים תתחילו לבדוק מה עם אח שלך?!" היא צרחה עלינו בזעם. כמה שרציתי לצעוק עליה חזרה היא צדקה.
ניגשתי אליו והעברתי יד מול פניו, הוא המשיך לשבת שם בלי לזוז. הוא לא הגיב לסביבה. הוא התנהג כאילו הוא במקום שחור בלי אנשים, לחלוטין לבד, ואין סביבו אף אחד. שנאתי את השעבוד הזה.
"מקס, זו אני, רובין, אחותך." אמרתי.
"מקס! זו כריס! פגשת אותי פעם, זוכר?" כריס שאלה. אפילו ליסה לקחה הפסקה מהחיפוש הבלתי פוסק בקירות כדי להזכיר לו מי היא. הוא המשיך לשתוק.
"מה את מחפשת בקירות?!" שאלתי בכעס כשנמאס לי לסטור לו ולהזכיר לו שאני אחותו. היא הסתובבה אלי והביטה בי בחוסר אמון, כאילו היא לא מאמינה שאני באמת שואלת שאלה טיפשית שכזו.
"רובין, את מפגרת, יודעת?" היא שאלה. "איפשהו בקיר הזה אמור להיות מעבר לחדר של היומן. אותו אני מחפשת בזמן שאת מתעסקת בשטויות עם החברה הרגשנית יתר על מידה שלך. במקום להתעסק בשטויות או שתעזרו לי לחפש או שתעירו אותו מהשעבוד." היא הוסיפה בזעם.
"טוב, תראי שאני לא מיותרת!" אמרתי בכעס וחיבקתי אותו. הוא לא זז. לפתע עיניה של כריס אורו.
"יש לך רעיון?" שאלתי אותה. היא הנהנה באושר.
'את לא רוצה לדעת מה הרעיון שלה. תסתובבי מהר. אני מציע לך להסתובב עכשיו ולהתחיל לחפש בליטה בצורת משולש בקירות.' אמר הקול בראשי. הוא התחיל לעצבן אותי שוב. מי הוא, ואיך הוא יודע את זה?
השערה לא הגיונית עלתה במוחי, אולי זה וויל? לא. אין סיכוי. אין מצב.
לצערי מי שלא יהיה בראש שלי צדק. באמת הייתי צריכה להסתובב. כי כריס רכנה אל מקס ונישקה אותו על השפתיים. זה היה מבחיל, ואני לא רציתי לראות את זה.
"כריס!" צווחתי באימה. היא רק חייכה ואמרה בשקט, "תראי…" והצביעה על עיניו, אבל שום דבר לא קרה למשך כמה דקות. אז אני וליסה נעצנו בה מבטים כועסים. איך היא יכולה לנשק את אח שלי במצב שלנו?!
"חשבתי שזה יעבוד…" היא מלמלה. מובכת לחלוטין.
"חשבת!" צרחתי עליה. ואז הוא מצמץ, והביט בכריס. היא צחקה וצעקה, "מה אתן אומרות על זה, ביצ'ס?!" ונישקה את מקס שוב.
"אני לא היחידה שממש רוצה להקיא כרגע, נכון?" שאלתי את ליסה וקמתי לחפש את הבליטה המבוקשת. היא הנידה בראשה ואישרה לי שלא. בינתיים, מאחורינו, מקס וכריס התמזמזו בלהט. תהיתי אם היא אהבה אותו תמיד, ואם הוא אהב אותה, ואיך החמצתי את זה.
אולי בגלל זה הוא התנהג משונה. אולי היא ידעה שהוא אוהב אותה. אולי הם דיברו. כל כך הרבה אולי ושום פיסת מידע ודאית אחת שעלולה לעזור לנו.
לפתע ריי הופיעה בקצה המסדרון כשהיא אוחזת בידה משהו עגול וירוק… רימון הלם!
היא זרקה אותו עלינו. הדבר האחרון שאני זוכרת זה את ריי פוסעת מעלי ומוצאת בקלות את הבליטה בדיוק מולי. דלת נפתחה וריי נכנסה פנימה, ואז השחור בלע את הכל.