עיירת רוזוולד פרק 21

במטוס החלטנו שכדי לעשות את העניינים מהירים יותר נתפצל. ככה נכסה הרבה יותר מדינות בהרבה פחות זמן.
כריס הלכה עם אבא שלי ועוד שוטר לסומטרה, איפה שנחתנו. שני השוטרים הנותרים עלו על טיסת המשך לסומליה, ואני וויל המשכנו על טיסה אחרת לקניה. קבענו כולנו להגיע לאוגנדה בעוד שלוש שעות.
האמת שדי חששתי לקראת הזמן שאני אבלה לבד עם ויל, אבל חלק קטן בי רצה מאוד שנבלה אפילו יותר זמן ביחד, בלי הפרעות. החלטתי לצערי הרב להקשיב לחלק הקטן שבי.
ויל עשה מפות מפורטות שבהם הוא הראה איפה צריך להניח את החומר בכל מדינה. בגלל שנותר עוד זמן במטוס הוא צייר גם לכל המדינות שנותרו.
הטיסה הבאה שלי ושל ויל הייתה קצרה, בעיקר כי ישנתי ברובה. בשאר הטיסה שתקנו.
במטוס עוד הרגשתי מאושרת. אבל ברגע שירדנו ממנו הכל התחיל להשתבש.
כל מילה שויל אמר הוציאה אותי מדעתי. הוא עצבן אותי נורא, כמו שהיה בפעם הקודמת. כל פעם התאפקתי לא לתת לו אגרוף או סטירה, וכל פעם אחרי שהצלחתי להתאפק הצטערתי שלא עשיתי זאת.
"למה את כל כך עצובה? תביטי בנוף. מהר, אני בקרוב מסיים להניח את החומר השחור." הוא אמר.
"אתה תסיים להניח, אני אבהה ברצפה." שוב התאפקתי שלא להרביץ לו.
מה זאת אומרת 'אני אסיים להניח'?! אני הייתי שותפה לעבודה בדיוק כמוהו. הוא הוציא מתוכי את החומר הזה!
"אולי כדאי שנוציא את החומרים מתוכי?" הוא שאל אותי.
"למה בדיוק?" שאלתי אותו בכעס, הידיים שלי נקמצו לאגרופים. יכולתי לספור את השניות עד לתשובה השוויצרית שלו שלא איחרה לבוא.
"כי אני מכשף והחומרים שלי טובים יותר וחזקים יותר, את יודעת." הוא אמר, הנדתי בראשי.
"ואני בנאדם עם שכל, להבדיל ממך. אז ניקח את זה ממני. " אמרתי והשתקתי אותו. אבל אחרי שהנחנו את החומר במיקום הראשון ונותר לנו עוד מיקום אחד להניח בו את זה החל הסיוט האמיתי.
כל הדרך למקום שבו היינו אמורים להניח את זה ויל התחנן שנוציא את החומר ממנו. כל הנסיעה במונית שממנה העיפו אותנו כי הנהג חשב שאנחנו משוגעים, כל ההליכה שנותרה, כל הזמן באוטובוס שגם ממנו העיפו אותנו בגלל ויל ("אוף, רובין! בגללך עכשיו נלך ברגל!") וכל ההליכה שנותרה אחרי זה עד חנות הכלבו הקרובה הוא לא הפסיק לקטר.
"טוב!" צעקתי. "נוציא את זה ממך, בוא לפה!" צעקתי ולקחתי לו את המזרק, התחלתי להוציא את כל החלקיקים השחורים שלו אחד אחרי השני. לא הותרתי לו אפילו אחד.
העיניים שלו מיד נעשו מעורפלות. הוא הביט בי בבלבול ואז החל להתקדם אלי כמו זומבי ולמלמל: "פקודה- להרוג את רובין. פקודה- להרוג את רובין."
כל פעם שגל עבר העיניים שלו רק נעשו מזוגגות יותר.
הבנתי שככל הנראה כשהוצאתי לו את כולם הרסתי את ההתנגדות שלו לגלים, משמע עכשיו הוא רובוט חסר מוח. כמו כמעט כל העולם.
כמה דברים נראו לי לא הגיוניים. למשל העובדה שבכיכר שבה הנחנו את החומר על המזרקה לא היו גלים, ועכשיו יש.
פתאום כשהוצאנו לויל את ההתנגדות הגלים מתחילים שוב?
לא היה לי הרבה זמן לחשוב כי כל הרחוב החל להתקדם אלי ככה. צללתי לתוך החנות והתחבאתי מאחורי שידה באגף הריהוט.
"להרוג את רובין… להרוג את רובין…" להקת הרובוטים חלפה על פני.
חלקי הפאזל מצאו את מקומם מהר בראשי.
אם הגלים לא עבדו שם אלא רק עכשיו זה יכול להיות רק שני דברים- צירוף מקרים מדהים או שליסה וריי יכולות לראות מה שאנחנו עושים.
איך? אני לא יודעת. אבל הייתי צריכה לברר את זה.
לפני היה לי זמן לחשוב הם מצאו אותי. ברחתי משם אל אגף הגינון, המרדף נמשך בכל רחבי הכולבו.
השמדנו כל דבר שם. לא נותר אגף שבו לא הותרנו הרס ובלגן.
אנשים ברחו בצרחות מהחנות אבל לא היה לי אכפת. הייתי חייבת לברר אם הם באמת רואים מה שאני עושה.
כשהצצתי החוצה מהדלת אחרי שנפטרתי מהרובוטים באגף חלקי חילוף לרכב גיליתי שהגלים נפסקו.
המזרק עדיין היה עלי. יצאתי החוצה ולפני שהספקתי לחשוב מה אני עושה התחלתי להוציא את כל החומר השחור החוצה.
כשכולו יצא הגלים התחילו.
'תחשבי מהר…' שמעתי לחישה בראשי, לא הקשבתי לה. לא חשבתי בכלל.
פשוט קפצתי אל תוך החנות לפני שהגלים פגעו בי והתחלתי להכניס את החומר השחור פנימה.
רצתי משם אל אגף הרצח.
עצרתי לשנייה להתפעל מהשם המטומטם בצורה מפליאה, לא הבנתי בהתחלה למה קוראים לו ככה.
כשנכנסתי פנימה הבנתי. היו שם אלפי כלי נשק מסודרים בשורות. אם אתה צריך לנהל קרב נגד רובוטים משוגעים זה היה המקום הטוב ביותר.
ויל הופיע מאחורי, הסתובבתי ונפלתי על הישבן שלי, הוא נעמד מעלי.
"רובין, את אשמה בהכל. את חסרת תועלת. אני הרבה יותר חכם ממך." הוא אמר לי. הזעם החל לבעבע בי.
"אני אהרוג אותך ואני אהפוך להיות השומר הראשי של ליסה וריי. אותם אהבתי תמיד יותר ממך."
"למה שאני אוהב אותך? את באמת חשבת שאני אוהב אותך? איזו פתטית."
הוא שלח את ידו למקדח ענקי והמשיך להעליב אותי. שנייה לפני שהוא תקע בי את המקדח וסיים את חיי חטפתי מהמדף מברג, קפצתי ממקומי ותקעתי אותו בצווארו.
לא עצרתי. תפסתי סט סכינים והשלכתי אותם על גבו.
תקעתי את המקדח בבטנו. הוא נפל לקרקע ודימם נורא. רציתי לעצור, אבל לא הרשיתי לעצמי.
המשכתי במסע ההרג והסוג-של-נקמה שלי.
"רובין, תעצרי!" עיניו כבר לא היו מזוגגות. עמדתי מעליו עם חרב סמוראים. יותר מכל רציתי לשסף את גרונו.
"אתה כבר לא רובוט?" שאלתי.
"רובין.. אין זמן… אני גוסס… באשמתך כמובן." הוא הוסיף בחיוך את המילה אשמתך. הייתי חייבת לחייך גם.
"את חייבת להקשיב לי!" הוא צעק בכוחות אחרונים.
"אל תבטחי באף אחד. את חייבת למצוא את היילי ואריאל, קחי איתך גם את כריס… למרות שאני לא בטוח שאריאל בכלל בחיים. בכל אופן, תמצאי אותם מהר ככל האפשר, תשכחי את הדברים השחורים… אין זמן להסביר… את חייבת להשמיד את היומן… ואז… תחפשי…. הסברים…" הוא השתעל וירק דם. לשנייה ריחמתי עליו. לשנייה.
"במחקר!" הוא פלט צרחה אחרונה ואז דמם.
רציתי להתיישב ולבכות לידו. במקום זה הורדתי את ראשו במכה מדויקת בעזרת החרב שלי.