עיירת רוזוולד פרק 2

ביומיים הבאים טיילנו המון, הכרתי את כל העיירה, ואהבתי אותה, היא הייתה קטנה ושונה מניו-יורק הסואנת בה גדלתי, ולמען האמת העדפתי את רוזוולד, היה שם כל דבר שהייתי צריכה, יכולתי לרוץ הביתה, להגיד לאבא שלי שאני יוצאת לטייל ולחזור מאוחר, היה שם הרבה טבע, לא הייתי צריכה מוניות בשביל לחזור הביתה מבית הספר, המקום היה מושלם.
חוץ מליסה, כריס, ג'ון והיילי גיליתי שיש עוד ילדים במקום.
יום אחד לפני החזרה ללימודים, כשישבנו בקניון ברחבה של חנות מילקשייקים והתקררנו אחרי טיול בשדות פגשנו את מייסון, רוג'ר ואנסטסיה, רוג'ר ואנסטסיה היו דבוקים אחד לשני בצורה מחליאה, כשהם התקדמו לעברנו אנסטסיה לא הפסיקה להשען על רוג'ר שחייך חיוכים שבעי רצון לכל עבר ודחף את כל הבנים שנדבקו אליו וניסו לדבר איתו, או יותר נכון מייסון עשה את זה בשבילו, בכוח.
הם נעמדו מעלינו, אנסטסיה נישקה את רוג'ר ורמזה לו בשקט שיגיד משהו.
"נו, אז מה עושים החנונים עם המכוערת החדשה בחבורה שלהם בשולחן שלנו?" שאל רוג'ר.
"יושבים." אמר ג'ון בחיוך, רוג'ר האדים מזעם.
"אז כדאי מאוד שתקומו חבורה של ילדים עלובים ומושפלים!" הוא צרח, אנסטסיה ליטפה את שיערו הבלונדיני והחלק שהבריק באור המלאכותי ומלמלה לו מילות הרגעה.
"קומו." אמר מייסון לבסוף בקול משכנע.
"נו, בואו נלך, למה שנסתבך איתם? יש לנו עוד שישה שולחנות אחרים." אמרה היילי, כריס הנהנה, ליסה שתקה, רק אני וג'ון היינו מרוגזים מההחלטה, בעוד ג'ון וויתר אני לא שתקתי.
"אנחנו לא קמים, שלישית אידיוטים, אנחנו תפסנו את השולחן, ואתם לכו תמצאו לכם חדר להתמזמזויות." אמרתי בזעם, אנסטסיה לחשה לרוג'ר משהו באוזן, עיניו החומות התכווצו בזעם והוא ומייסון התנפלו עלינו באגרופים שלופים.
ג'ון חסם אותם, רוג'ר נפל לרצפה לרגלי אנסטסיה שזרזה אותו לקום ומייסון הצליח להעיף את האגרוף של ג'ון וזרק אותו על הקיר, היילי צרחה באימה וכריס חיבקה אותה, אני התמודדתי באומץ עם אנסטסיה שהתנפלה לי בציפורניים שלופות.
מייסון הוכנע בהדרגה על ידי ג'ון, אני הצמדתי את אנסטסיה לכיסא, הבטתי מסביבי. האנשים שהיו שם הביטו בנו באדישות והריעו, אפילו המוכר בחנות לא הניד עפעף, גם כשמייסון שבר לג'ון את האף באגרוף, גם לא כשרוג'ר התנפל על ליסה.
הוא רץ אליה עם אגרוף, היא זזה הצידה והתחמקה בחינניות ממנו, הוא המשיך לרוץ והמנגש במייסון וג'ון, מיד קם וחזר להתקיף אותה.
לדבר הבא לא ציפיתי: ליסה חסמה את הבעיטה של רוג'ר והעיפה אותו באוויר במכה מדהימה, הוא נחת על הרצפה והתחיל ליילל כמו תינוק, אנסטסיה ומייסון עזבו אותנו ורצו אליו מיד, לבדוק מה איתו.
בזמן שהם בדקו אותו אנחנו ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו, כשכולם צורחים אחרינו בזעם.
יום אחרי הפגישה בקניון התחילה שנת הלימודים, בשכבת ח' הייתה רק כיתה אחת, וגם בה היו רק עשרים ילדים, לצערי מייסון, רוג'ר ואנסטסיה נמנו ביניהם, עם עוד כמה ילדים מעצבנים יותר שכל מה שעשו בימים היה ללקק לזוג המלכותי את התחת.
העדפתי להתחבר למלי ולאריאל, השתקניות, שנותרו בצדדים והיו דחויות חברתית, למרות שהיו שתקניות והעדיפו להתבודד בצדדים לבד הם התחברו אלינו לאט לאט, אחרי מה שעשינו בשבילן.
בבוקר היום הראשון ללימודים קמתי יחסית מוקדם, בשש וחצי, הנחתי שזה מהלחץ של הגעה לכיתה חדשה ולחברים חדשים.
לבשתי חולצת בית ספר ורודה זוהרת והכנסתי אותה לתוך ג'ינס כחול ארוך, נעלתי את נעלי הספורט השחורות הגבוהות שלי וירדתי למטבח.
הופתעתי לגלות שמקס ואבא כבר יושבים במטבח, אבא שתה קפה וסיפר למקס סיפור מאוד ארוך ומשעמם לפי הבעת הפנים שלו.
"בוקר טוב, למה אתה עושה למקס כאב ראש כל כך מוקדם בבוקר?" שאלתי את אבא בציניות והוא גיחך.
"תצחקי כמה שאת רוצה, רובין, אבל תופתעי לגלות שמקס מאוד מתעניין בסיפור שלי על הצעת העבודה שקיבלתי פה, נכון, מקס?" הוא שאל את מקס שהעמיד פנים שהוא נוחר וישן.
"מצחיק…" הוא מלמל בכעס וסיים לשתות את הקפה שלו.
"אני רוצה להותיר רושם טוב על השוטרים בתחנה, ועל הבוס, אז אני אבוא מוקדם. תוכלו להתארגן לבד?" שאל אבא, הנהנו והוא חייך בשביעות רצון.
"ברור, אבא נוטש קטן." מלמלתי, הוא צחק ופרע את שיערי.
"אני לא קטן, ואם את כל כך רוצה ביום ראשון ניסע לעיר הקרובה ונאכל ביחד במסעדה." הוא אמר.
"מוסכם! עכשיו לך להשאיר רושם טוב!" צחקתי והוא יצא מהבית, הפלפון שלי צלצל לפתע.
"הלו?" שאלתי, מעבר לקו הייתה שתיקה לשנייה ולבסוף שמעתי את קולה של היילי.
"היי! מצטערת להתקשר בשעה כל כך מוקדמת! פשוט ישנו כולם אצלי ולא מצאנו את מספר הטלפון שלך ו… סיפור ארוך, בקיצור, אנחנו הולכים ביחד, עוד רבע שעה תהיה בקצה הרחוב שלך?" שאלה היילי.
"ברור!" אמרתי ונשמעו צעקות מעבר לקו, היילי צרחה משהו שנשמע מעומעם.
"טוב, חייבת לנתק, ביי, ניפגש." היא אמרה והקו נותק.
"נחמד לראות שכבר פגשת חברות. אני לעומת זאת ישבתי בבית ביומיים האחרונים ולא עשיתי כלום." מלמל מקס בכעס.
"מקס, אתה עוד תפגוש חברים! אל תדאג! לי היה מזל, אבל תראה שהיום הכל יהיה בסדר." אמרתי לו, הוא חייך חיוך עצוב.
"העיקר שאת תהיה בסדר." הוא אמר, לקח את התיק ויצא מהבית.
הבטתי בעקבותיו בדאגה, מקס תמיד היה מלא שמחת חיים, הוא אף פעם לא התנהג ככה, משהו רע קורה איתו, בטוח.
הפלפון שלי צלצל שוב, הנחתי שזו היילי וסיננתי אותה, החלטתי לא להתעכב עוד, לקחתי את התיק ויצאתי לפגוש את החברים שלי, שכבר המתינו לי בחוסר סבלנות בקצה הרחוב.
"מאחרת? כבר עברו עשרים דקות!" צעקה עלי כריס, תלתליה קפצו בקוקו הגבוה שעשתה והסתבכו בעגילים שלה.
"אל תהיה לי מורה, בואי נלך, זה היום הראשון ואחנו לא רוצים לאחר…" אמרתי.
"בקשר לזה, יש לנו עוד יותר מחצי שעה עד שהשערים ייפתחו וחמש דקות הליכה בדיוק." אמרה ליסה, זאת הייתה הפעם השנייה ביומיים האחרונים ששמעתי אותה מדברת.
"הקול שלך חמוד." ציינתי בטפשות, כריס והיילי צחקו.
"כן… חבל שהיא לא משתמשת בו יותר! ולא פעם ביום!" היילי אמרה בצחוק וג'ון הנהן.
"טוב, בואו נלך לבית הספר ונחכה שם, ממילא באים כבר ילדים, תראו." אמרתי והצבעתי על חמישיה של ילדים שעמדו במעגל בהמשך הרחוב, בחצי הדרך מאיתנו לבית הספר, עלו מהם צעקות דקיקות וקולות צחוק.
"משהו שם לא בסדר." מלמלתי, היילי וכריס הרצינו, ג'ון אגרף את ידיו, רק ליסה נותרה אדישה.
"אני הולכת לבדוק, תשמרו על התיק, ג'ון, בוא איתי." אמרתי, הורדתי את התיק וצעדתי אליהם בזעם, כשהתקרבתי גיליתי שאלו מייסון, רוג'ר ואנסטסיה עם עוד כמה ילדים שהתחנפו אליהם תמיד, הם עמדו במעגל סביבי מלי ואריאל.
שיערה השחור של אריאל היה מבולגן והיו תקועים בו ענפים ועלים, עיניה הכחולות היו מצומצמות.
מלי נראתה אפילו גרוע יותר: שיערה הג'ינג'י שכנראה היה אסוף בצמה עמד לכל הכיוונים והיו תקועים בו מקלות, כמה שריטות על פניה, בעין אחת שלה התפתח פנס.
"למה אתן לא מתגוננות?! נו, אני בועט בכן!" צרח מייסון ובעט במלי, באותו רגע שכחתי שאני חדשה ואמורה לא להסתבך בצרות, פשוט רצתי אליו והנחתתי עליו את הדבר הראשון שמצאתי, מקל עץ.
הוא הסתובב אלי וגיחך.
"אל תתערבי, את יכולה להביס את אנסטסיה אבל לא אותי." הוא אמר בחיוך משועשע, האגו שלו עצבן אותי, החלטתי להעמיד אותו במקומו פעם אחת ולתמיד.
"תסתום פעם אחת! אם אין לך משהו חכם להגיד פשט תסתום!" צרחתי ובעטתי בו, לא ממש כיוונתי אבל כשהוא התקפל ונפל על הרצפה גיליתי איפה פגעתי.
"הביצים!"
ג'ון התחיל לצחוק בלי הפסקה, כריס, היילי וליסה רצו אלינו כשהן צוחקות בלי הפסקה, רק החבורה שלו נראתה עצבנית, מוכנה לנקום בנו.
"אל תיגע בחבר שלי!" צרח רוג'ר, הוא רץ אלי אבל זזתי הצידה, צחקתי וצעקתי אל אנסטסיה: "היי, לחבר שלך יש בן-זוג חדש, ידעת שאת יוצאת עם הומו? אני ניחשתי את זה!"
"רוג'ר. לא. הומו." היא סננה בכעס, צחקתי יותר חזק, נהניתי מהסיטואציה כל כך.
שמחתי הייתה קצרה, רוג'ר התנפל עלי מאחורה והפיל אותי על הקרקע, הוא התחיל לדפוק קרש בפנים שלי עד שהתחלתי לדמם, שאר הבנים בחבורה התנפלו על כריס, ג'ון והיילי.
חשבתי שאני עומדת להתעלף, ראיתי רק את הפנים המטושטשות של רוג'ר מעלי שהסתירו את כל השמש, לפתע הם נעלמו.
התיישבתי ושפשפתי את ראשי, הספקתי לראות את ליסה צורחת על רוג'ר ובועטת בו, צורחת ומרביצה לו עם הקרש המלא בדם, עד שהתחנן לרחמים.
"מפגר! נמושה! מה אתה מרביץ לבנות?!" היא צרחה והתרחקה מעט אחורה, כופפה את ידה ושלחה את המרפק קדימה, לא הבנתי מה היא עומדת לעשות עד שג'ון לא צרח: "האבקות חופשית!"
ליסה רצה אל רוג'ר ששכב חצי מעולף על הרצפה וקפצה עליו, פוגעת בכוח עם המרפק שלה בבטן שלו.
"אווווווח…." מלמל רוג'ר והתגלגל הצידה, עיניו נעצמו.
"יופי לך, תתעלף! נמושה!" היא צרחה עליו בפעם האחרונה ובעטה בו כל כך חזק עד שהוא החל לבכות.
בדיוק באותו הרגע השומר החליט להופיע, הוא הביט בתדהמה במחזה: מלי ואריאל פצועות מאוד, עומדות מבולבלות ומביטות בי יושבת ומפשפשת את ראשי המלא בדם, רוג'ר שוכב מעולף על הרצפה ונראה כאילו עבר התעללות קשה, ליסה עומדת מעליו ומביטה בו בזעם כמו חיה ושאר הילדים עדיין הרביצו אחד לשני.
"מה קרה פה?!" הוא צרח באימה.
"רוג'ר החכם החליט להתעלל בבנות, אז הראנו לו מה זה. כלומר ליסה הראתה לו." אמרתי, השומר כבש את צחוקו והוא נרגע, הוא הביט ברוג'ר בלי טיפת רחמים.
"מגיע לו, מישהו כאן צריך קרח? בואו איתי." הוא אמר ועזר לי לקום, ג'ון, כריס, היילי אני וליסה התקדמנו אחריו אל פנים בית הספר, אריאל ומלי באו בהיסוס אחרינו.
"הוא השומר הטוב, הוא לא יפגע בנו!" אמרתי להן, חיוך עלה על פניהן, למרות הכאב הרגשתי לפתע טוב.
מאוחר יותר ישבנו בחדר המורים ושתינו שוקו בזמן שמורים נחמדים חיטאו את הפצעים שלנו, כמה וכמה פעמים שאלו אותי מורות שונות אם להזמין את אבא שלי כי הפצע נראה מסוכן וכל פעם הנדתי בראשי, לא רציתי להרוס את היום הראשון שלו בעבודה ולהוכיח שיש לו בת חסרת אחריות.
"תודה… אתם הצלתם אותנו מהחבורה של המגעילים…" מלמלה מלי לאחר חמש דקות שתיקה.
"אין בעד מה, רק אל תהיו כאלה מאופקות, מישהו נוגע בכם? תנו לו בעיטה טובה לביצים. מוכח מדעית שזה כואב להם." אמרתי בחיוך, כריס והיילי צחקו.
"וואו, אתן מצחיקות בטירוף היום הא?" ג'ון אמר בכעס, זרק את השוקו על השולחן ויצא.
"מה הבעיה שלו?" שאלתי את כולן, הן הנידו בראשיהן וצחקו, שמחתי לראות את מלי ואריאל מתחברות לכולן וצוחקות, ואפילו ליסה נראתה מאושרת.
"טוב, אני מניחה שאפשר לחזור לשיעור, כולם בטח עושים עכשיו היכרות!" אמרתי, אמרנו תודה לכל המורות שטיפלו בנו וחזרנו לכיתה שלנו, ליסה הובילה אותנו כשהיא מקפצת ומזמזמת שירים כל הדרך.
הגענו לדלת ירוקה עם פס צהוב באמצע, ליסה נכנסה ראשונה וכולנו אחריה, בפנים ישבו בערך חמש עשרה ילדים במעגל, השולחנות הוזזו הצידה והמורה עמדה ליד הלוח השחור שעליו היה כתוב בגדול: "חזרה ללימודים."
"אתם בסדר? השומר הודיע לי שאתם תאחרו, בואו תתיישבו." אמרה המורה, התיישבנו ליד ג'ון אבל הוא התחמק מאיתנו ועבר לשבת ליד מייסון, אנסטסיה ורוג'ר.
"מה הקטע שלו?!" לחשתי להיילי בעצבנות.
"אני מניחה שהוא נפגע, אבל ממה?" היא לחשה לי והמורה הביטה בנו בכעס.
"שקט שם! בכל אופן, אני בדיוק סיימתי להציג את עצמי, אני ג'יין ריקווד, המחנכת שלכם השנה, מאחר והמחנכת שלכם מהשנה שעברה יצאה לגמלאות. עכשיו נעשה סבב שמות, בסדר?" המורה שאלה, בחנתי אותה, היא נראתה זקנה מאוד. שיערה היה לבן ואסוף בפקעת הדוקה, קמטים רבים על פניה, עיניה האפורות נראו עייפות, אפילו הבגדים הפרחוניים שלה נראו כאילו יצאו מהמאה הקודמת.
"בוא, אתה תתחיל." היא אמרה לג'ון שישב הכי קרוב אליה.
"ג'ון. בן ארבע עשרה." הוא אמר באדישות, מייסון טפח על השכם שלו וחייך אליו, ג'ון מלמל אליו משהו ושניהם צחקו.
"פתאום הם חברים?!" כעסתי כל כך שלא חשבתי על מה שאני אומרת, כולם הביטו בי.
"בסדר! ממשיכים!" הילדים המשיכו להציג את עצמם, לא הקשבתי כמעט לאף אחד עד שהגיע תורה של הילדה שישבה שני כיסאות ממני, אף אחד לא ישב לידה, היא ושני כיסאות ריקים משני צדדיה.
היא נראתה מדהים, שיערה היה בצבע דם ועיניה כחולות, היא הייתה חיוורת בצורה מפחידה והיו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים שבלטו מאוד על רקע החיוורון שלה, היא לבשה חולצה שחורה קצרה עם סמל רדיואקטיבי, מתחתיה חולצה אפורה ארוכה ומכנסי ג'ינס שחורים וצמודים, על רגליה היו מגפיים חומות צבאיות וכפפות חומות מעור שחשפו אצבעות כיסו את מה שנותר להסתיר.
"ריי ג'ונסון. בת ארבע עשרה. אני יכולה לקבל את מסכת הגז שלי עכשיו?!" שאלה הנערה בתקיפות ברגע שהגיע תורה.
"לא, הלאה." המורה הזדרזה להמשיך, אני הבטתי בריי בעניין וניסיתי להבין מה הקטע שלה, למה היא מתנהגת ככה, יש פה יותר מדי בנות דכאוניות ושקטות, החלטתי.
סבב השמות הגיע אלי, חייכתי חיוך גדול ככל שיכולתי ואמרתי: "רובין, בת ארבע עשרה. אני חדשה פה, עברנו לפה לפני שלושה ימים כי אבא שלי קיבל הצעת עבודה במשטרה. מקודם גרנו בניו-יורק."
"נפלא, תלמידים חדשים זה תמיד דבר מצוין! אנחנו נקבל את רובין בצורה יפה ככל האפשר, נכון?" שאלה המורה בחיוך אבל כמעט כל הכיתה פיהקה ומלמלה "בטח…"
"נקבל אותה יפה, נכון?" חזרה המורה באיום.
"ברור המורה, אנחנו נהרוס לה את חיי החברה פעמיים ולא פעם אחת, כי אנחנו נחמדים ומקבלים את כולם." אמר רוג'ר לבסוף, המורה האדימה ואני ניסיתי לא להתפרץ עליו, שתי קטטות ביומיים זה מספיק.
"רוג'ר, שקט." אמרה המורה לבסוף והמשיכה בטון רגוע יותר.
"וכדי שלא יישאר טעם מר מהיום הראשון, אני מחלקת לכולם מטלה מהנה!" אמרה המורה בחיוך.
"אני אשחרר אתכם מוקדם יותר הביתה, ובתמורה לזאת אתם תכינו עבודה בזוגות או בשלשות, על ההיסטוריה של העיירה שלנו. יהיה לכם חודשיים להכין את העבודה, אני רוצה שתתחלקו עכשיו." אמרה המורה, אנסטסיה רוג'ר ומייסון מיד התיישבו ביחד, אני, היילי וליסה הסתדרנו בשלישיה, כריס, מלי ואריאל התחלקו גם.
"מי נותר בלי זוג?" שאלה המורה, ריי וג'ון הרימו את ידיהם.
"אתם לא תוכלו לעבוד יחדיו… ריי, תצטרפי לקבוצה של רובין, ג'ון, לקבוצה של מייסון." אמרה המורה, ג'ון נראה מאושר, ריי פחות.
ולמען האמת? גם אני הייתי מאושרת הרבה פחות.