עיירה מושלגת: פרק שני

גבה מופנה אליי, ואני חייבת להודות שזה מאכזב, הייתי רוצה מאוד לראות את פניה, לדעת שהיא לא רק מה שאני רואה עכשיו,לא רק שיער כהה וקול נעים.
אני רוצה לראות אותה, אני מקווה שלא בפעם האחרונה, אך כל שאני רואה הוא את שערה הכהה זה עליו מונח זר פרחים, אני חייב להודות מעולם לא ראיתי גוון צלול כל-כך של לבן.
פתאום, משהו משתנה, ואני כל-כך מופתע מהשינוי שלוקח לי זמן לקלוט מה בדיוק קרה, לוקח לי רגע להבין שהיא הסתובבה לעברי.
לא ראיתי את עיניה, כך שלא אוכל לומר לכם מה צבען, אתם מבינים, חיוכה פשוט תפס אותי לפתע, לגמרי לא מוכן, היה משהו בחיוך ההוא שצרח צרות, משהו שגרם לי לקוות שהיא אמיתית, משום שהחיוך ההוא היה כולה צרות, אבל מהסוג הנחמד, מהסוג שלא אכפת לך להסתבך בגללן, מהסוג שאתה רוצה להסתבך בגלל שאחרת זה לא כיף.
ברגע שהחלטתי לתת לעיני לשוטט על פניה, זה כבר היה מאוחר מידי, דבר לא נשאר ממנה, רק זכר של חיוך ושיער כהה, ואולי אפילו פחות, אני עדיין לא בטוח כל-כך.
אני עוצם את עיני, לא רוצה לעבור את זה שוב, לא מוכן לאבד אותה פעם נוסספת, יש לילות בהם אני נשאר ער, יודע שברגע שעיני יעצמו היא תחזור, אך רק לזמן מה, רק בשביל שאוכל לאבד אותה פעם נוספת.
כאשר אני פוקח את עיניי שוב, אני מגלה שבדיוק כרגיל, אין שום זכר אליה, אל הנערה שלפעמים נראית לי אמיתית יותר ממני, יותר מהמקום הזה, יותר מהכל.
זאת לא הפעם הראשונה שאני חולם את החלום הזה, זאת אומרת, הסביבה משתנה, אך היא תמיד שם, למרות שאני חייב לומר שהסיבה היחידה שאני יודע שהיא שם, היא העורב ההוא, הוא תמיד מכוון אותי אליה, ואותו חיוך, שאני מוכן להישבע שעשוי מצרות ואולי מעט ציניות, אתם יודעים, פשוט בשביל להראות שיש בה משהו יותר, שהיא לא כולה אי נעימות.
עיני הפקוחות בוהות בתקרה הלבנה, וכל-כך רציתי לחזור אל החלום, רציתי לשאול אותה מה שמה, ומהיכן היא, רציתי לדעת עליה יותר, ורעב כולשהו התעורר בי, חור כלשהו שגדל בחזי עם כל חלום בו ראיתי אותה.
ידעתי שלא חשוב כמה אנסה להירדם שוב, אני לא אוכל לחזור לחלום ההוא, לפחות לא לגרסה שלו בה היא מופיעה, היו חוקים לחלומות שלה, חוקים שמעולם לא הבנתי.
"היי, פאריש." קול קראה מהצד השני של הדלת, וריסק את שברי החלום האחרונים, הרס את הזיכרון היפייפה שלה.
"אתה מאחר לשיעור." לוקח לי רגע לעקל את המילים הללו, אך ברגע שאני שומע אותן, אני מבין שאני חייב לעוף, אסור לי לאחר לעוד שיעור, אחרת הם ינסו להעיף אותי פעם נוספת, ואם לומר את האמת, אני לא חושב שאבא שלי יהיה מוכן לשלם שוחד פעם נוספת.
בזמן שהתארגנתי לא יכולתי להעיף אותה ממוחי, זכרתי את שערה, את עיקול צוואר הברבור שלה, בשלב מסויים מצאתי את עצמי בוהה בחלון, יודע שהיא חייבת להיות אמיתית, שאין מצב שהיא משהו שדימיינתי, ידעתי שלא אוותר עליה, שהיא אמיתית, גם אם הסיכויים שאמצא אותה הם אפסיים, אני אמשיך לחפש עד שאדע שהיא מתה או שהיא מעולם לא הייתה קיימת.
ולא אכפת לי עד כמה אבודה המטרה שלי, אני אמשיך להילחם עד אשר לא ישאר דבר לעשות, כי זה מה שאימי לימדה אותי, היא לימדה אותי להילחם עבור הדברים שחשובים לי, להילחם עד שלא יהיה לי יותר כוח וגם אחרי זה, להילחם עד הסוף, עד שהשמש לא תזרח יותר ועד שציפורים יפסיקו לצייץ.