עיירה מושלגת: פרק שמיני

"אז תגיד לי," אני אומר כאשר ג'ייק נכנס אל הדירה."מה אתה חושב עליה?" אני שואל ובדברי מתייחס אל הנערה כהת השיער, אל ניקול.
"נכון שהיא מדהימה?" אני מוסיף שנייה לפני שהוא עונה לי, ואני לא יכול שלא לתהות מה היא חשבה על הפרחים ששלחתי לה, אני יודע שרוב הסיכויים שהם לא הסוג האהוב עליה, אך רציתי להעניק לה פרחים שיוכלו להתחרות ביופיה.
"אני חייב להודות שהיא בהחלט משהו מיוחד." הוא אומר בהיסוס מסויים, לרגע אחד, לא הבנתי אותו, זה נשמע כמעט כאילו הוא לא התרגש כמוני מניקול, וזה היה מזור כי חשבתי שדווקא הוא יעריך אותה.
ניקול היא, ובכן הכי הנערה הכי מרגשת שפגשתי בחיי, נראה שהיא ידעה הרבה על הכל והייתה בה מין אש כאשר היא דיברה, משהו שהיה כל כך נחמד לראות בעיירה הקפואה הזו, לעזאזל, העיירה הזאת צפונית כל כך להכל, עד שאין פלא שהדבר היחיד שאוהב את המקום הזה הוא השלג.
אני מביט בניק ותוהה איך דברים השתנו, אני זוכר שרק לא מזמן לא הייתי עושה שום דבר בלי אישורו של ניק, ניק היה המוח שלנו, הוא היה הגאון בחבורה, אנחנו תמיד מתייאצים איתו לפני הכל, ואילו הוא היה מראה את הסימן הקל ביותר להיסוס כולנ והיינו מפסיקים הכל ומחכים שהוא יאשר יגיד לנו מה לעשות, אנחנו היינו הגוף והוא היה הראש שדאג שנמשיך לתפקד, הוא היה הדבק שלנו.
אך אני מניח שההיסוס שלו לא היה חסר סיבה, אני הרי התחלתי להתעלם מהחוקים שלי, היו לי רק שני כללים, הראשון היה להתרחק מבנות בגלל שהן מתוסבכות והשני היה להתרחק מבנות ארקרי, בגלל שהן ירסקו לך את הלב לחתיכות, והינה אני הולך כמו אידיוט ולא רק מחבב נערה, אלא מחבב נערה מארקרי.
זה לא שתכננתי להישאר רווק לנצח, או דבר מה בסגנון, אני מניח שפשוט לא רציתי לבזבז את זמני על בחורה שלא תהיה שווה אותו.
"אתה יודע," ג'ייק אמר לפתע, גבותיו משוכות מטה." זה פשוט מוזר." הוא מוסיף כמעט מיד, הוא לא מסתכל עליי, הוא רק מביט מחוץ לחלון, בחיים לא הבנתי למה אנשים עושים את זה, אך אני מניח שהם רוצים להוציא את מירב הדרמה ממצבים כאלו.
"מה מוזר?" אני שואל, וממשיך להביט בו, חושב שאם אעשה זאת במשך מספיק זמן אולי הוא יסתובב אליי.
"אתה וניקול," הוא אומר בסופו של דבר." זאת אומרת, היא לא הטעם שלך," הוא מסתובב אליי אך רק לרגע, בגלל שכמעט מיד הוא מתחיל ללכת."אם היית אומר לי שאדם בקטע שלה, אז ברור למה לא?" הוא מוסיף, גבו מופנה אליי."אבל לעולם לא הייתי מנחש שאתה תחבב אותה, היא פשוט לא הטעם שלך." הוא מסיים לדבר ויוצא אל המרפסת מנחש שאני אצא אחריו.
"ואם לא אכפת לך לספר לי, מה בדיוק הטעם שלי?" אני אומר ומוצא את עצמי נשען על המעקה של המרפסת, עכשיו הגיעה תורי להפנות אליו את גבי.
"אני לא יודע," הוא אומר כמעט מבולבל."אני מניח שתמיד חשבתי שתסיים עם מישהי חייכנית, מצחיקה, מישהי שהיא כל מה שניקול לעולם לא תהיה."