עיירה מושלגת: פרק שלישי

השמיים התחילו להחשיך ואני כמעט מוכנה להישבע שמתחיל לרדת שלג.
הערב הגיע, ואין לי מושג מה עשיתי במשך כל אחר הצהריים.
אני מניחה שאולי נחטפתי על ידי חייזרים, ואולי אני פשוט מנסה להתמודד עם משהו שאני לא רוצה לזכור, אולי ההדחקה שלי היתה הדרך להסתיר משהו נורא, ואולי פשוט נרדמתי ושכחתי לספר זאת לעצמי.
אני מתחילה ללכת לכיוון ביתי, יודעת שאין לי יותר אפשרויות, אני מניחה שלא בדיוק הייתי חייבת לעשות זאת, הייתי יכולה ללכת לחפש את אחד מהחברים המעטים שיש לי במקום הנידח הזה ולצאת לבלות, אך ידעתי שאני אמשוך תשומת לב בכל מקום אלי ואני אלך ובאמת שאין לי כוח לזה היום.
כאשר אני מגיעה אל דלת הבית, אני רואה את אבי יושב על המדרגות, ולצערי אני יכולה להריח את האלכוהול אפילו במקום בו אני עומדת כעת.
"מה קרה הפעם?" אני שואלת ונאנחת כאשר הוא מרים את פניו הפצועות לעברי.
עורו החיוור רק גורם לחבלה להיראות מפחידה יותר, כהה יותר, אני רוצה ליפול על ברכיי ולחבק אותו, אך אני נשערת לעמוד במקומי, יודעת שהרחמים שלי לא יעזרו לאיש מאיתנו.
"אני יודע מה את תגידי," הוא אומר בקול שתוי וקודר בצורה נוראית."אני יודע שאת חושבת שהייתי צריך לוותר," הוא מרים את עיניו אליי לפתע, ואני לא יכולה שלא לקנא באותן עיניים כחולות, הצלולות כשמיים ביום יפה."שהייתי צריך להתעלם מהדיבורים." הוא משפיל את מבטו לפתע, כאילו הוא מתבייש.
"איזה דיבורים?" אני שואלת, יודעת שזה לא יכול להיות טוב, שזה כבר לא טוב.
"עלייך." הוא אומר בשקט, והמבט על פניו כל-כך אשם, כאילו הוא היה יכול למנוע זאת איכשהו, כאילו זאת אשמתו, אך הקטע הוא שאין לזה שום קשר אלינו, זה פשוט המקום הזה, אנחנו לא מתאימים, או לפחות אני לא, אני לא נראית כמו כל אותן כוכבות ודוגמניות, אני לא גבוהה וזהובה, אני פשוט אני, ויש אנשים במקום הזה שלא אוהבים את העובדה שאני שונה.
"זה לא חשוב," אני אומרת ומרימה את עיניי אל השמיים, אני עושה את זה הרבה לאחרונה."מלבד זאת, ידעתי שלא תוותר." אני אומרת ושולחת אליו חיוך, הוא אולי גבוה ממני ומבוגר ממני, אבל לפעמים, הוא מזכיר לי ילד קטן שצריך שאימו תשקר לו, פשוט בשביל שהכול יהיה טוב יותר.
"באמת?" הוא שואל, ואני לא יכולה שלא לחשוב מה יקרה אם אני אחליט לעזוב יום אחד, מי ידאג לו?
"אתה עקשן, אירי, ויוצא מלחמה," אני אומרת."אני יודעת שאתה לא יכול להפנות את הגב שלך לדברים כאלה." אני אומרת וצוחקת קלות, פשוט בשביל להראות לו שהכול בסדר.
אני עוזרת לאבי לקום, אך אני יודעת שלא אוכל לעשות הרבה אם הוא שתוי מכדי ללכת, כי לא רק שהוא כפליים ממני, הוא גם גבוה ממני בהרבה.
אני לא יודעת למה אני מנסה לשמח אותו ברגעים כאלו, אני מניחה שזה בגלל שהוא כל מה שיש לי ואני לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליו.
"מה שרציתי לשאול היה, איך נראה הבחור השני?" האמירה הזו מחלצת ממנו חיוך קטן, לא משהו מיוחד, פשוט חיוך קטן של תודה, חיוך שמראה כמה הוא צעריך אותי.
ברגעים כאלה, אני יודעת שלעולם לא אעזוב את המקום הזה, לעולם לא אצמא מכלא הזהב שלי, אני יודעת שהוא ישאר פה לנצח וכך גם אני.