עיירה מושלגת: פרק שביעי

It is just too late 10/07/2015 588 צפיות תגובה אחת

נפלתי, אך לא בזמן חלום שזה בדרך כלל קורה, נפלתי בגלל שהמציאות הכתה בי או יותר נכון להגיד שרגליי נזכרו שהן שונאות אותי.
אני יודעת שהרופאים אמרו שלעולם לא אוכל לרקוד שוב, אך אני לא יכולה להפסיק לקוות שהם טועים או שניסים קיימים.
אני לא בטוחה למה אני ממשיכה, אני מניחה שזה פשוט בגלל שאני פשוט מתגעגעת לזה, לריקוד עצמו, לקהל, להתרגשות לפני הופעה, להכול.
אך אם לומר את האמת, הפציעה שלי לא משנה הרבה, תמיד ידעתי שלא אוכל לרקוד באופן מקצועי, הייתי נמוכה מידי ולצופים יהיה קשה למצוא אותי בין כל אותן בלרינות מושלמות.
התכוונתי לקום ולנסות שוב, רציתי להצליח לרקוד לפחות עוד פעם אחת, אך הצלצול בדלת לא נתן לי לעשות זאת.
הרמתי את עצמי מהרצפה והלכתי אל עבר דלת הכניסה, אשר מחוץ לה היה רק שלג ומה שנראה כמו שליח מסכן של פרחים.
אהבתי פרחים, ובמיוחד אהבתי אותם כאשר בחוץ היה קר ומושלג, הם היו מין כתם צבע נחמד המנוגד לכל הלבן שבחוץ, אך הפרחים האלו גרמו לי לפקפק באהבתי אליהם.
נכון, הם היו הפרחים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, הם היו פשוט מושלמים, אך הם הביאו איתם אווירה מסויימת, משהו לא מוכר, כמעט מסוכן.
"אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת לפתע, יודעת שאין מצב שהפרחים האלו הם בשבילי, משום שאין איש שירצה לשלוח לי פרחים.
"ידיד ביקש ממני להביא לך את הפרחים האלו." הוא אומר במין מבוכה מסיימת ומושיט את הפרחים אליי, כאילו לא בטוח מה עוד הוא יכול לעשות.
"תודה." אני אומרת ולוקחת את הפרחים מידיו, ברגע ההוא אני רואה את פניו ומבינה שאני כבר ראיתי אותו, לוקח לי רגע להיזכר, אך לא יותר מזה, אני זכרתי אותו, הוא ישב באותו שולחן כמו אוון פאריש בערב בו הוא החליט לבקש סליחה.
אני מביטה בו, יודעת שאחד מהם פגע באבי ותוהה האם זה היה יכול להיות הוא, אוון לא הסכים לספר לי מי מהם זה היה, לא חשוב כמה דיברנו, הוא לא היה מוכן לגלות ל את הפרט הקטן הזה.
אני מביטה בו בשנית, ומבינה שזה לא יכול היה להיות הוא, היה בו משהו מחושב, כמעט עצוב, מישהו כמוהו לא היה עושה דבר בסגנון, לא היה פוגע במישהו בלי מחשבה.
"אתה צריך משהו?" אני שואלת לאחר שאנחנו פשוט עומדים בפתח הדלת במשך זמן מה.
הוא לא היה יפה, לא בדיוק, נכון, הוא היה נאה ובעל חיוך מבוייש ומקסים, אך היה משהו בו מעבר לזה, משהו שמנע ממנו להיות יפה, משהו בעיניו שלקח ממנו את האפשרות להיות פשוט יפה, אני מניחה שהוא כמו יצירת אומנות, הוא לא נועד להיות יפה, רק לגרום למסתכלים עליו להרגיש משהו, ולמרות שאני עדיין לא בטוחה מה אני אמורה להרגיש, אני יודעת שיש שם משהו.
"רק רציתי לומרמשהו לפני שאני הולך," הוא אמר, וחיוכו משתנה מעט, נראה שהוא חד יותר כעת, כל-כך חד שלרגע אחד אני פוחדת שאחתך."תנסי לא לשבור לו את הלב."


תגובות (1)

איך אני אוהבת ♥
פה ושם צריך קצת לסדר את המבנה של המשפטים והפיסוק, אך זה ממש יפה!
תמשיכי =)

10/07/2015 16:19
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך