עיירה מושלגת: פרק רביעי

"היי פאריש," מישהו אמר לפתע ואני ניסתי לפקוח את עיני אך רק אחת מהן נפתחה."תפוס." מישהו אמר ושקית קרח נזרקה לעברי.
לעזאזל, אני לא יכול להגיע ככה לבית הספר מחר, הם בטח יעיפו אותי, על חוק קטנוני כלשהו שכתוב באותיות קטנות מכדי לקרוא בסוף ספר החוקים ביחד עם עוד מיליון ואחת חוקים שמעולם לא שמעתי עליהם, חוק אשר מחייב אותנו להיראות ייצוגיים בכל רגע נתון של היום.
"עדיין לא הבנתי מה קרה." אמר אדם, אך הוא לא נראה מתעניין במיוחד, הוא היה עסוק מידי בהתכתבות עם החברה האחרונה שלו, איך קראו לה, מריה? או אולי מולי? אני לא זוכר, בעיקר בגלל שלא אכפת לי.
"האידיוט הזה," אני אומר ומצביע על ניק אשר נראה תמים בצורה מוזרה."התחיל לדבר על נערה כלשהי." אני אומר, לא בטוחה שזה דורש המשך, כולם יודעים שניק אוהב לזרוק הערות מרושעות מידי פעם, אך אדם מרים את מבטו מהטלפון בציפייה להמשך.
"אביה עמד ממש מאחורינו," אני אומר בצחוק מריר."הוא חשב שאני הייתי זה שדיבר." אני אומר ומפסיק לצחוק, בעיקר בגלל שפני כואבות יותר מידי.
אדם העביר את ידו בשיערו הבהיר וניסה לא לצחוק, דבר שלא עבד כל-כך טוב, משום ששנייה לאחר מכן הוא כבר היה על הרצפה מנסה למות מצחוק.
אני תוהה מה הנערה שחורת השיער שלי הייתה חושבת על כך, על העובדה שהוכיתי בגלל משהו מטופש כל-כך, בגלל טעות בזיהוי.
זה היה מוזר אתם יודעים, שאני כבר חושב עליה כעל שלי, למרות שאני חייב לומר שזה כנראה הפוך, אני שלה, היא יכולה לא לרצות אותי, אך אני שלה לחלוטין, אפילו אם היא לא קיימת, אפילו אם היא לעולם תישאר רק חלק מהחלומות שלי.
"הם ימותו על זה מחר," אני אומר באנחה, ושומע כיצד ג'ייק נכנס אל הבית, אני לא רואה אותו, אך נאי יודע שזה הוא, אין אף אחד אחר שתהיה לו סיבה לבוא לפה.
"מי?" הוא שואל ואני תוהה האם לעדכן אותו במה שקרה או להניח שניק הספיק לספר לו כבר, לאחר מבט זריז בשניהם, אני מבין שצדקתי, שניק כבר סיפר לו.
"האנשים בעיר," אני אומר, ותוהה אם יש לנו שקית קרח נוספת איפשהו."אתה יודע שהם פשוט מחכים שמשהו רע יקרה לאחד מאיתנו." אני מוסיף ומקמט את מצחי, דבר אשר שולח מדקרות כאב שאני מרגיש עד קצות אצבעותיי ואני חייב להודות שזה מכאיב לי אפילו יותר מהצחוק, לעזאזל, אני לא מתכוון להתקרב יותר לענק האירי ההוא, יש לו חתיכת ימנית.
"אגב, איך קראו לה?" שאל ג'ייקוב את ניק, לקח לי רגע להבין על שהוא מדבר על הנערה שבגללה נהרסו פניי, לפחות לשבוע שבועיים הקרובים.
"אני חושב שקוראים לה ריילי או רייבן או משהו בסגנון." הוא אמר, רציתי לומר משהו, אך אני כבר אפילו לא בטוח מה, בגלל שאדם צרח והוציא אותי מריכוז.
"הכלבה!" הוא אמר וזרק את הטלפון שלו על הקיר, כולנו שמענו את המסך נשבר לרסיסים, אך זה לא שינה לנו דבר, טלפונים הם דבר פעוט, רק עוד חיוב קטן בכרטיס האשראי, שום דבר חשוב באמת, לפחות לא ללהקת זאבים כמונו.
"מה קרה?"אני שואל, אך דעתי מוסחת, רייבן, משהו בשם ההוא כמעט נדמה מוכר, כמעט כאילו זה משהו ששכחתי.
"היא זרקה אותי." המילים נשמעו כל-כך סופיות, כאשר האמת היא, שהוא פשוט ילך ישתכר ולמחרת הוא ישכח אותה והכול יהיה טוב.
,מה גם שבמקום הזה לא חסרות נערות שיוכלו להחליף אותה, כולן פה היו הטעם שלו, כולן נראות כל-כך דומות אחת לשנייה, דבר שביום הראשון שלי פה בלבל אותי לחלוטין, הן היו כל-כך דומות אחת לשנייה שחשבתי שקיבלתי מכה בראש או שמתתי והגעתי לגיהנום.
"אתה תמצא מישהי אחרת." אני אומר זאת בקול לא בטוח כל-כך למה, אולי פשוט בשביל לסיים עם זה.
"יש פה עוד הרבה כמוה." הסכים איתי ג'ייק, ידעתי שעוד לא פגשתי אותה, את הנערה כהת השיער שלי, אך ידעתי שהיא לעולם לא תהיה כמו מרי או מרלה או איך שלא קראו לה, ידעתי שלעולם לא אוכל להחליף אותה.