עיירה מושלגת: פרק ראשון

הכל אותו הדבר.
זה תמיד אותו דבר, זה יהיה נס אם יום אחד משהו ישתנה פה.
זו אותה שגרה תמיד, שגרה המוכיחה כי אין דבר חדש מתחת לשמש.
בימים מסוימים, הייתי צריכה ממש לרסן את את עצמי בשביל לא ללעשות משהו מטופש, משהו שאני אתחרט עליו מאוחר יותר, אם כי לא מתוך זעם אמיתי או כעס, אלא פשוט בשביל לנסות ולשבור את השעמום.
אני מניחה שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, לפחות אנחנו רואים אנשים שונים במקום הזה, רוב האנשים בעיירה הזו לא רואים דבר מלבד משפחתם וחברי ילדותם.
אתם מבינים, הבית הזה, הוא פועל כמין פונדק, ולמרות שהוא נחשב יחסית פופולרי, האנשים משתנים פה לעיתים רחוקות מאוד, וגם אז ניתן לראות פהפנים מוכרות בכל כמה חודשים, אני מניחה שיש משהו בשלווה של המקום בשעמום המוחלט שהוא משדר, שמושך אנשים ממקומות אחרים, אנשים ממקומות מעניינים באמת.
לרוב האנשים בפונדק התעלמו מהכל וכולם, זאת אומרת הם התעלמו מהכול עד שהייתי נכנסת, נדמה שתמיד הייתה להם סיבה לבהות בי, דבר מה כולשהו באוויר אולי, ואולי העובדה שאני נראית שונה מכל האנשים בעיירה הזו, כל אותם בהירי שיער ושזופי גוף.
אני כמו תופעת טבע במקום הזה, אבי תמיד אמרה לי שאני דומה לאימי, אך לעולם לא מוכן לומר עליה יותר, אין לי אפילו תמונה שלה, ותאמינו לי כשאני אומרת שחיפשתי, הפכתי מספר פעמים את כל הבית בחיפוש אחר אחת או לפחות מכתב משהו שיוכל לספר לי מי היא הייתה, אך לא היה שם דבר.
כאשר אני יוצאת החוצה, אני כמעט מופתעת לראות את אדי נשמתי,אך רק כמעט.
נכון, ברוב המקומות עדיין קיץ, אך המקום הזה הוא לא כמו כל השאר, כנראה כי למקום הזה יש רק שתי עונות, סתיו וחורף, ועם כמה שאני אוהבת את התקופות הקרות האלו, אני לא יכולה שלא לרצות מעט שמש מידי פעם.
עדיין הייתי מעט בהלם מהחלום שלי, זכרתי אותו בבהירות מבהילה, אך כך זה תמיד היה איתי, זכרתי הכול, ומעולם לא שכחתי, לא כאשר בכיתי, השתכרתי, ואפילו לא כאשר התחננתי לשכיחה המתוקה, אך היא מעולם לא הגיעה.
זכרתי את העיניים ההן, הירוקות כים, הן היו כל-כך עמוקות, אני נשבעת שלשנייה, הייתי כל-כך שקועה בהן שממש עצרתי את נשמתי מהפחד שאטבע.
רציתי לדעת מי הוא, אתם יודעים, העיניים ההן, משהו בהן פשוט רדף אותי, והייתה בהילות מסיימת בחלום ההוא, בהילות שגדלה עם כל חלום.
אני לא יודעת מאיפה זה הגיע, אך לפתע, עלתה מחשבה משונה אל מוחי, 'מה אימי הייתה חושבת?' המחשבה העלתה על שפתיי גיחוך מריר.
תבינו, מעולם לא הכרתי את אימי, לא מספיק בשביל שזה באמת יחשב, ושמה היה ממש טאבו בבית הזה, אז מעולם לא ידעתי איך היא הייתה, כך שאין לי מושג מה היא הייתה חושבת לו הייתה מוצאת את הבת היחידה שלה יושבת תחת עץ מקריח למחצה, חושבת על בחור שכנראה אפילו לא קיים.
אתם יודעים, כשחושבים על זה כך, ברור לי לחלוטין שזה רק חלום,אחד מרבים, ושכמו רוב הדברים בעולם הזה, אין לו משמעות, לפחות לא אחת אמיתית.
זה יהיה חבל אם הוא באמת קיים והוא סוג של הנפש התאומה שלי או משהו, ואני פשוט ויתרתי עליו בלי לדעת מיהו, אך כך זה בחיים, צריך לוותר על מטרות אבודות.