עורבים-אורבים
התעוררתי במהירות, הייתי מזיעה מהסיוט, תפסתי בסדין שלי, הציפורניים שלי היו נעוצות בכפות ידיים שלי, דם נזל מכפות ידיי, חצי סהר היה מוטבע עליהן. מהציפורניים שלחצו על כפות הידיים. האור נדלק. נצמדתי לקיר כשהסדין בידיי, מוצמד אליי. הכל מטושטש, דמויות רצות לי במחשבות, אולי במציאות. אולי אני הוזה? אולי הכל חלום? "אנני את בסדר? " נשמע קול במטושטש. "אייבי?! " צעקתי מנסה לחדד את הראייה שלי. "אנני תעצמי את העיניים ותפקחי אותם, אנני! " הקול נשמע בחוזקה, בצעקה. מצמצתי בחוזקה, מנסה לפקוח את עייני, "אנני את תתעוורי אם לא תעשי את זה! " אייבי צעק לי מהמקום שבו הוא נמצא. " אנני! " אני עוצמת את עייני ופוקחת אותן לאט. לאט לאט הראייה מתחדדת ואני רואה אותו בקצה החדר, נאבק באנשים. "אייבי! " צעקתי ונשמעת ירייה קרובה. כאב חד מפלח את גופי קרוב לבטן שלי. אני מניחה את ידיי באזור הירייה, הדם נוזל מאיזו הירייה ואני מנסה לעצור אותו. " אייבי! " אני צועקת בכוחותיי האחרונים, אך ללא הצלחה. " אייבי אל תשכח אותי. " לחשתי ושקעתי במוות.
* כעבור שלושה חודשים *
" אייבי אל תשכח אותי. אתה האדם היחיד שמחזיק אותי חייה. " חיבקת אותו על המדים החדשים שלו. רציתי שהוא יישאר איתי. אני לא אגיד שלא רציתי. אבל ניסיתי להיות חזקה. לקחתי את משקפיי השמש שלי והנחתי אותם על עיניי בעדינות, לא רציתי לפרוץ בבכי לידו. " אנני את בוכה לי? " שמעתי את קולו המתוק והכריזמטי. אני אתגעגע לקול הזה. ידו נחה בעדינות על המשקפיים שלי והורידה אותם, הסתכלתי לתוך עיניו הדבש שלו, השפתיים החיוורות שלו ובכיתי דמעות רבות, כמו שלא בכיתי מאז שהוריי נרצחו. " אנני… " קולו נשמע עצוב. " אני צריך ללכת… אבל אף פעם אל תשכחי שאני אוהב אותך… " הרפתי מהחיבוק. נתתי לו ללכת. הוא היחיד שאהב אותי כמו שאני ולא שפט אותי.
"אני גם באה תחכה לי!" צעקתי ורצתי לכיוון שלו, רצתי כמו שלא רצתי בחיים שלי, רצתי כל כך מהר… כמו שעורב עף בשמיים. לפתע נעצרתי על ידי שתי בחורים. הם היו גדולים וחזקים, בני 17-19 בערך לחייהם. "את לא יכולה לעבור פה. " אחד אמר לי ודחף אותי אחורה.
תגובות (0)