עונש לקלת הרגליים

פרק 1
~
עצרתי את המכונית מול ביתן משמר הגבול.
"ערב טוב גברת" אמר הפקח מבי לזהות את תווי פניי,
כנראה מתוך הרגל, חשבתי לעצמי.
הוא פתח את הבגאז´ כמו מרקד לצלילי ג´אז היוצאות בלחש
מהאוזניות הבליות שקנה לעצמו בערך לפני חמש שנים.
ופתח את דלת הנהג, ואז ראה אותי.
מיד כיבה את המוזיקה הבקעה מהאוזניות והכניס אותן במיומנות לכיס.
"אוכל לשאול אותך כמה שאלות?"
"בטח" עניתי בשלווה.
אבל הרגשתי תסמינים למשהו לא בסדר,
לא נלחצתי מהפקח, מה פתאום.
הרגשתי תסמין למשהו מוכר, אך מרוב מחשבות על אירועי אמש
לא הצלחתי להיזכר.
"מה שמך?"
"אמנדה קרל" עניתי.
"עיר מגורים?"
"ברייטון, אנגליה"
הוא רושם בפנקסו בזריזות, התסמינים החלו להתחזק,
וכבר נזכרתי מה עומד לקרות.
"גיל?"
ואז עצרתי לענות, לא יכולתי לזוז.
אחזתי בהגה בחוזקה,
והגברתי את המוזיקה על פול ווליום,
ומוזיקה דתית התנגנה ברקע.
"גברתי, גברתי את על סמים?"
לא עניתי.
אחזתי בהגה וניסיתי להתרכז, לחשתי את המספר המלא של פאי.
וכעבור כמה דקות, חזרתי למצבי הרגיל, והפקח אשר ששתק בהלם
,התחיל לשאול שאלות..
"את היית על השפעת סמים, או שאאלץ לבדוק?"
"לא אדוני, זה היה התקף חלקי"
"של מה?"
"אפילפסיה"
"לא היו לך תסמינים רגילים של אפילפסיה, יירור ורטט"
"אמרתי לך, זה היה התקף חלקי, הצלחתי להתגבר עליו"
"את חלק מכת?" שאל.
"למה אתה שואל?"
"הגברת בעוצמה מלאה מוזיקה דתית, לחשת כמה מילים ולא זזת,
את בטוחה שאת לא על השפעת סמים, ושלא נאלץ לבדוק?"
בשאלה האחרונה הגביר את קולו בנימה של איום קל.
הפקח כבר זוהה במוחי כאדם חסר טאקט שפשוט עושה את העבודה שלו,
הוא מתחיל ומקווה לחלומות גדולים, חושב שזאת עבודה זמנית והוא כבר יוקפץ מהחודש הראשון לדרגה הגבוהה ביותר, אבל החיים לא צפויים כמו שאתה חושב, והוא עומד ללמוד זאת בדרך הקשה.
"מה שלחשתי היו תרגילים שעוזרים לי נגד אפילפסיה, הגברתי את המוזיקה ללא שליטה, זה
היה אחד מהסימפטומים של ההתקף החלקי שלי"
הוא הרים את גבתו בפיקפוק.
"אני אצטרך, לסרוק את המכונית שלך"
הסכמתי
"לא תמצא כאן משהו חשוב מדי"
לאחר סריקה של כמה דקות, פתח את תא הככפות במכונית,
והוציא שקית מלאה באבק סגול.
"מה זה אמור להיות?"
הוא כמעט צעק את השאלה, והרים את השקית לכיוון עיניי.
"אם אתה שואל זה לא סמים, אני בעצמי לא יודעת מזה,
אתה צריך לשאול את החברה שלי"
"את לסבית?"
"לא, אני סטרייט, היא חברה בקטע של ידידות, השאלה שלך לגמרי לא היתה במקום,
אדוני המפקח"
"אני מצטער על השאלה, אבל את בטח מודעת לכך שאת מופיעה בתקשורת בכל הארץ,
עשית בלאגן גדול."
"כן אני יודעת…" הינהנתי את ראשי בכבדות.
"וארצה לשאול אותך עוד שאלה, מזה אמור להיות?"
הוא הרים כד בצבע נחושת שנחגר במושב הקדמי הסמוך לנהג"
"תיזהר על זה!" פלטתי במהירות ולקחתי את הכד בפזיזות מידיו,
והתעשתתי.
"סליחה, זאת החברה שלי"
הוא נותר המום.

אתם בטח לא מבינים מה קרה כאן הרגע, אני אסביר לכם, בספר הזה.
שמי הוא אמנדה, את זה בטח הבנתם.
ובספר הזה אתם תכירו חלק מחיי ה"מדהימים"(תלוי בעיניי המתבונן כמובן)
תהנו.

פרק 2
~
אספר לכם את ההתחלה, הכל התחיל בחודש אוגוסט, היה ממש חם, יותר מתמיד.
המעלות עמדו על 39 מעלות, שזה חם מאוד יחסית לאנגליה.
נסענו לקניון בשביל לבלות באופן שלא יכביד יותר מדי, שיערנו שבחופי הים והבריכות
יהיו מפוצצים, ככה חשבו שאר האנשים.
הקניון היה מפוצץ, וריח זיעה מעופש התמלא באוויר. מזעזע… חשבתי לעצמי.
לאמא שלי היתה הטבה לחנות כלי כתיבה, ועוד כמה זמן מתחיל בית ספר
אז שאקנה לעצמי תיק יפה עם ההטבה. בזמן שהיא תהיה עם אחי הקטן, שכל כך רצה לרכב על המתקן המעפן שעולה כסף, וצרח, ילדים קטנים, כל שנה והופכים ליותר ויותר מפונקים…
הייתי בקומה הראשונה, חנות כלי הכתיבה בעלת מימוש ההטבה היתה בקומה השלישית. ידעתי שהמעליות מפוצצות לכן ידעתי שכדאי ללכת למדרגות הנעות.פצחתי בהליכה מהירה לעבר המדרגות הנעות. אני תמיד הולכת מהר, אני לא מבינה למה אנשים תוקעים בי מבטים כשאני חולפת מעל פניהם במהירות, זה חוסך זמן וככה יותר כיף לחשוב. זה כל כך מוזר לאנשים עד ששתי תיירות צרפתיות ריכלו עליי על זה שאני הולכת יותר מדי מהר, ושהן רוצות להשיג אותי, צרפתים משועממים.
בכל מקרה, הגעתי לחנות כלי הכתיבה ועמדה שלמה של תיקים עמדה לפניי,
כולם היו זרוקים והורסי גב, מה יפה בתיק זרוק לאחר חצי שנה נקרע כולו?
אני לא אוהבת ללכת בזרם כשמדובר באופנה, כי באמת, מה יפה בשפתון שהופך את השפתיים שלך לנחלת המדבר רק כי הסלבריטי הזאתי שמה אותו.
לאחר בחינה ארוכה של כל התיקים. מצאתי את התיק המושלם.
אני מושיטה את ידי לכיוונו. ופתאום יד בצבע טורכיז שטה לעברי.
דמות, שדומה לבת אדם, כנראה עם איפור הלוואין לפי שיפוט מהיר. חוטפת את התיק.
"סליחה, תוכלי להביא לי את התיק בבקשה?" שאלתי בנימוס, כשאני תופסת בתיק.
"לא" אמרה "זה התיק שלי, אני לקחתי אותו" היא ענתה במטבא לא ברור.
התעצבנתי עליה, וזרקתי לה את ההערה המטופשת הבאה:"כאן זאת לא חנות למעריצות מישל פאן, זאת חנות לאנשים שרוצים ללמוד" היא התרגזה כל כך, הייתי מרוצה מעצמי,
אך יהירות לעולם לא גורמת ליתרון.
לפתע הכל פשוט קפא, איש לא הניע דבר, דדמה מוחלטת, מפחידה נשמעה.
היא זרקה את התיק לצד. ותפסה את ראשי בשתי רקותיי, הרגשתי כאב חד בראש, ניסיתי לחמוק ממנה, אבל התפיסה שלה היתה חזקה, בלי לחשוב הרבה. כיוונתי את שתי אצבעותיי אל כיוון מרכז מצחה. ידיד לימד אותי את זה, זה מהמם את הבן אדם לכמה רגעים ויש בני אדם שזה ממש יכול לעשות להם כאב חד בראש, אתם מוזמנים לנסות זה עובד. אני לא יודעת למה חשבתי שזה יעזור לי באותו רגע, אולי בגלל העובדה שהייתי חסרת אונים, אולי בגלל הקעקוע המוזר שהיה בדיוק במרכז המצח. אך כשכיוונתי אליה את שתי אצבועתיי, היא החלה להתפתל ולצרוח צרחות מוזרות, זה התחיל להיות מוזר, נראה היה כאילו היא עומד למות ממש ברגעים אלו. עזבתי את האחיזה ולפתע כל העולם חזר להתקדמותו. היא נפלה אל הרצפה והחלה לגמגם:" א..ף פעם.. לא.. רא..יתי בת..אד.ם חזקה כל כך! קחי את התיק!"
היא זרקה אותו לעברי, והחלה לברוח, כשמכתב נופל מכיס שמלתה המשונה.
~
פרק 3
~
כמו כל בן אדם וסקרונותו, לקחתי את הדף אל ידי.
אך כשחשבתי לרגע, הבנתי שכדאי לקרוא את זה לבד, כשאף אחד לא נמצא בסביבה, כי אם כתוב משהו גס או הודעה לביצוע פיגוע בכתובת מסוימת אני עומדת להסתבך בצרות.
אז דחפתי את הפתק לתוך הג'ינס הארוך שלי.
קניתי את התיק וישר כל המשפחה נסעה מהקניון.
"מזעזע מה שהולך שם, כאילו אנחנו ממש בתוך רחוב בדלהי!" אמרה אמי.
מסקרה נמרחה מעט על פניה והאודם שמרחה לפני מספר שעות נעלם לחלוטין.
בדיוק עברנו ליד תחנת דלק.
"אמא אפשר לקנות גלידה??? בבקשה!!!" פצחה בקולה המעצבן אחותי הקטנה, ריילי.
"לא מתוקה אנחנו מתים לחזור הביתה" אמר אבא שלי.
היא התחילה לפצוח במקהלת צרחות ובכי, ואחי הקטן, שלא הבין בדיוק מה קרה, מיד התחיל ללות אותה.
"אוח ממש הסימפוניה החמישית של בטהובן…" אנחתי.
"אמנדה מה שאמרת לא היה במקום אולי כדאי שתרגיעי את הרוחות?"
גילגלתי את עיניי כמתגברת מתחילה טיפוסית ושתקתי עד סוף הנסיעה.
כשחזרנו הביתה היה כל כך חם, שפשוט זרקתי את הג'ינס אל סל הכביסה והחלתי לרקוד עם תחתונים. אחותי צחקה מהמחזה וישר החלה לרקוד יחד איתי. בשנה האחרונה לא היינו שמחות כל כך יחד. כלומר, הייתי כל כך מאושרת, שכבר שכחתי את המכתב שנפל מכיסה של אותה הנערה המוזרה, מתגגל במכונת הכביסה.
השעה היה 00:30, הכביסה היתה מוכנה, ותורי היה לקפל את הכביסה, בחופשים אני אוהבת לישון בשעות הקטנות של הלילה, המוח שלי הכי נקי וזאת הזדמנות מצוינת לחשוב ולהיות לבד, זה אפילו עדיף על חלומות.
קיפלתי כרגיל את הבגדים ומיינתי אותם לפי כל אדם. וכשהגעתי אל הג'ינס, כשאני מקפלת כבר מקפלת באופן אוטומטי. נזכרתי. "פאק!" לחשתי צעקה חרישית. מיד החלתי לחפש את המכתב, אם הוא בכלל שרד את הכביסה ואת המייבש, והוא אכן שרד.
למעשה, נראה היה שכאילו ממש עכשיו נכתב וסוים.
נכנסתי לחדרי השינה המשותף עם אחיי.
לקחתי פנס והתחלתי לקרוא את תוכן המכתב:
"0:41, מטר מטאורים מרהיב
בשלל רחבי כדור הארץ"
זה מה שהיה כתוב. נזכרי כי היום באמת עומד להיות מטר מטאורים, אך בגלל
שבלונדון יש זיהום אור המונע לראות את הכוכבים והשמיים, בברייטון כבר גם הגיע זיהום האור,
כי אחרי הכל, ברייטון היא עיר דיי גדולה והיא קרובה במרחק נסיעה של שעתיים ללונדון, שזה דיי מעט.
אני נזכרת בכך שאבא ואמא שלי לקחו אותי כשהייתי בת 3 אל קאמפינג באיזה יער ליד כפר.
אני זוכרת ששכבנו על הדשא הרך, וראינו את מטר המטאורים,
הייתי כל כך עייפה, שהספקתי לראות רק את הדקה הראשונה.
כשקמתי בבוקר התחלתי לבכות, התלוננתי על זה שראיתי רק את הדקה הראשונה,
אבל אבא שלי ניסה לעודד אותי שמטרי מטאורים נמשכים רק במשך כמה דקות,
כמובן שזה לא עזר והמשכתי לבכות.
"לא יאומן שזה קרה רק לפני 10 שנים" אני לוחשת ומחייכת.
אני מניחה את הראש על הכר ו…
נשמע קול רסיסים מתנפץ.