עולמות מעורבים פרק 1

משום מה ירדתי בתחנה הלא נכונה, כקילומטר מביתי.
אולי זה היה בגלל שהייתי טרודה בנושאים אחרים. למשל: היעלמותה של חברתי הטובה דנה, המריבה שלי עם ליה- אחת מבנות כיתתי, והעובדה ששולחים אותי לפנימייה מחר.
הלכתי לפארק הציבורי שהיה בקרבת מקום. הורדתי את התיק והתיישבתי על הדשא. זה היה זמן השקיעה, הזמן שבו הייתי אמורה להיות בבית. העדפתי לשבת ולהביט בשמיים היפים. העננים בצורות השונות הזכירו לי צמר גפן מתוק.
אני אוהבת להביט בשמיים, זה תמיד מרגיע אותי. צבעם, שמשתנה משעה לשעה, מקסים אותי כול פעם מחדש.
פתאום שמתי לב לחבורה קטנה שישבה מרחק מה ממני. אילו לא הייתי מביטה בו, דברים רבים לא היו קורים, או היו קורים בדרך אחרת.
היו שם ארבע נערים, או יותר נכון שלושה נערים ונערה אחת. עינייה היו כחולות ושמימיות, כאילו היו חלק מהשמיים. ושיערה היה חום כגזעי העץ, אותו צבע שיער שאהבתי. לי יש שיער שחור לגמרי, שחור כמו חור שחור. לא אהבתי אותו. הוא הזכיר לי חושך, אפלה… דברים לא שמחים. אבל עיניי היו כסופות. לפחות איתן הסתדרתי. בחנתי את שלושת הנערים שישבו שם. אחד מהם שם לב, והתחיל לעשות לי פרצופים מצחיקים. עיניו היו זהובות כמו זהב טהור ושיערו היה בשורשיו שחור ולאט לאט הפך לשיער לבן. הוא היה ארוך ואסוף בסרט. אך זה לא נראה היה כשיער שיבה. לא יכולתי להבליע בחיוך, זה היה מוזר מדי. "אני לא מבינה איך נתקעתי איתכם," רטנה הנערה כחולת העיניים. "כול מה שרציתי לעשות זה להינות מהחיים!"
"את לא ממש חיה, את יודעת." אמר נער אחר. עיניו היו ירוקות כמו עלי הזית ושיערו זהוב כמו השמש. "אתה יודע למה התכוונתי," רטנה שוב. היא לא נראתה לי טיפוס שמח במיוחד. "תרגעי, אלייה. אנחנו כאן רק לכמה חודשים. אנחנו לא הולכים להיתקע ביחד לכול הזמן" אמר הנער זהוב העיניים. "כשחושבים על זה, אנחנו צריכים להתחיל לחפש את בת התמותה" אמר חברו. הוא היה נראה קטן מכולם, אפילו ממני. עיניו היו סגולות ושיערו שחור במעט כחלחל. בת תמותה? שאלתי את עצמי. היה מוזר להשתמש במונח הזה כשאתה בעצמך בן אדם…
הבטתי בשעון שעל ידי. השעה הייתה כבר רבע לשבע. לקחתי את התיק וקמתי. הבטתי בשמיים בפעם האחרונה. העננים נצבעו בכתום והשמיים נחצו לכחול וזהוב. ליד השמש היה צבע ארגמן בהיר. רציתי להישאר להביט בהם עוד קצת, אבל ידעתי שאני חייבת לחזור הבייתה. "ניפגש בלילה" לחשתי לשמיים, והתקדמתי לעבר התחנה. יכולתי לשים לב למבטים שהנער זהוב העיניים תקע בי. הם היו חושדים, מהססים ובוחנים, די שונים מהפרצופים הקודמים שעשה לי. שמתי לב שהוא לוחש משהו לנערה, והיא גם בחנה אותי. שהאוטובוס יבוא כבר! אמרתי בליבי. המבטים האלו מלחיצים. "היי" נשמע קול מוכר מאחורי. כשהסתובבתי, הנער ירוק העיניים היה שם. איך הוא הגיע לכאן? רק לפני שניה הוא היה עם כולם, הירהרתי. "יש סיכוי שקוראים לך מיאלנה ג'קסון?" שאל. "מי שואל?" שאלתי. "לא יפה לשאול בלי לענות" אמר, כשחיוך קטן בזוית פיו. האוטובוס שלי הגיע, שמחתי בליבי. "חייבת ללכת" אמרתי, לא מצטערת בכלל, ועליתי לאוטובוס. דרך החלון יכולתי לראות עיניו של הנער עוקבות אחרי האוטובוס.

כאשר הגעתי הבייתה, אמא ואבא ישבו בסלון כשהבעתם רצינית. משהו לא טוב קרה.
"מיאלנה… שבי בבקשה" ביקשה אמא, ועשיתי כרצונה. היא הביטה באבא במתח. "אם משהו קורה, תגידו לי. אתם יכולים לסמוך עליי" אמרתי. בזמן האחרון אמא ואבא יותר מדי מתוחים ורציניים. "את יודעת שלא משנה מה יקרה, אנחנו תמיד נאהב אותך ונהיה לצידך, נכון מתוקה?" אמר אבא. הינהנתי. "לא משנה מה יקרה, תבטיחי לי שאת תישארי חזקה ואת לא תשתני" אמרה אמא. הינהנתי שוב. ככל שהם אמרו יותר דברים, הרגשתי שמשהו נוראי הולך לקרות. "אמא, אבא… יש לכם משהו לומר לי? זה כאילו אתם עומדים לעזוב את הבית או משהו" אמרתי, והם עדיין הביטו בי מתוחים. "נכון לעכשיו, את הולכת לעזוב. כמו שאתם יודעת, אנחנו שולחים אותך לפנימיה מחר" התחיל אבא, ואחותי הקטנה, אנה בת החמש, נכנסה בדילוגים לסלון וישבה על בירכיי. "מה קורה? מיאל עשתה משהו? שוב?" שאלה. "הפנימייה היא על אי. אי רחוק מכאן" המשיך אבא, מתעלם מדבריה של אנה. לא ידעתי מה לומר. אני יודעת שאני לא הכי טובה בלימודים או לא הכי מנומסת למורים, אבל… לשלוח אותי לפנימייה שנמצאת על אי? ועוד אי רחוק? זה היה קצת יותר מדי. "אם עשיתי משהו לא בסדר אפשר לומר לי. לא צריך לשלוח אותי לאי מבודד באמצע האוקינוס" אמרתי. "ושכחנו לומר שגם אחייך הולכים איתך" הוסיפה אמא. אנה לא הגיבה. היא גם לא נראית מופתעת. אני מניחה שהם סיפרו להם כבר. "כאילו, נמאס לכם ממנו אז אתם שולחים אותנו לפנימייה מבודדת? זו דרך חדשה להיפטר מילדים" אמרתי. לא רציתי לעצבן אותם או לעורר בהם רגשות אשם, אבל הדברים פשוט נפלטו להם. אני לא ממש יודעת לשלוט בלשון שלי… טוב, כשאני רוצה, אני יכולה. אבל נכון לעכשיו, אני מרגישה שנטשו אותי.
עליתי לחדר שלי. משאירה את אנה עם אמא ואבא. לא רציתי לחשוב, לדעת, להרגיש. סתם ישבתי על אדן החלון בחדר. והבטתי בעננים מכסים את השמיים, ואת הכוכבים שאותם יכלתי לראות שוב בלילה שעבר. פשוט נשמתי. חייתי. ראיתי. הרגשתי את מה שלא רציתי להרגיש שוב. להרגיש את מה שלא הרגשתי זמן רב- את העצב, העלבון ואת הדמעות הזולגות ביחד עם הגשם בחוץ.