עולם של ספרים

צללית12 09/11/2013 508 צפיות תגובה אחת

אז ככה, הנה הפרק הראשון בסיפור שמתבסס על הסיפורים שלכם, עדיין לא מופיע בו אף סיפור. או מהפרק הבא או מפרק שלוש יתחילו להופיע הסיפורים שלכם.
אתם עדיין מוזמנים להציע סיפורים אם כתבתם סיפורים חדשים או שיש לכם הצעות חדשות. ככל שיהיו יותר סיפורים – ככה הסיפור יימשך יותר זמן.
תודה, ומקווה שתיהנו מהסיפור (:

~אגב, זה שם זמני. אני מודעת לעובדה שהוא לא נשמע טוב~

***

להכאיב לו, לגרום לו לסבול, לבכות, להתחנן לרחמים, להתפתל כנגד השולחן תחת אצבעותיו, להתפתל ולשווע לאוויר.
חבל שזה היה רק עיפרון.
תומר הטיח את העיפרון בשולחן בערך בפעם המאה בשיעור הכפול והמייגע הזה. ספרות הייתה גרועה בשבילו בדיוק כמו מתמטיקה, או אנגלית.
היו כמה אנשים שראו את השיעור הזה כפרס, כמו רומי, ילדה נמוכה וביישנית בכיתה שלו. שיערה השחור ומתולתל אסוף בזנב סוס. שוב. ועינייה החומות סקרו כל פרט ופרט שעל הלוח. היא הייתה תולעת ספרים קטנה.
אליה הוא בקושי שם לב, חבריו האמיתיים ל-ח'1 היו שלושה; רון, נער שמנמן על שיער שחור ועיניים כחולות. גיא, ההפך מרון, צנום, בלונדיני, ובעל עיניים חומות.
גיא ישב בדרך כלל ליד תומר, עד שהמורה החליטה להעביר אותו מקום זמנית כי השניים דיברו. עוד סיבה לשנוא את שיעור ספרות.
השלישי שהיה חברו לכיתה – או יותר נכון, השלישית – הייתה אמילי, ילדה שהיגרה עם הוריה לארץ בגיל שנתיים ועל פי כן שמה מעט… שונה. בבסיס היא נראתה כמעט מושלמת – שיער בלונדיני ועיניים כחולות, אלמלא הצלקת שחצתה את הלחי של עורה החיוור היה חלק ללא רבב.
היה לה פירסינג באף, עגול וצמוד לפי הוראות בית הספר. ופס שחור וצבוע חצה את השיער הגלי שלה.
הדלת נפתחה וראש של תלמיד צץ משום מקום. "סליחה, יש למישהו – "
" – סליחה," קטעה אותו המורה בקול דרמטי. "אתה לא דפקת בדלת, לא שאלת אם אפשר להיכנס, לא כלום, ואתה חושב שאני ארשה לך לקטוע את השיעור? צא החוצה."
התלמיד מיהר להישמע למורה ויצא מהדלת.
כעבור דקה נשמעה דפיקה בדלת וקול עמום. "עכשיו אפשר?"
המורה השמיעה קול הסכמה חלוש. והדלת נפתחה.
"אפשר מחק ללוח?"
נשמעו צחקוקים, כל זה בשביל מחק ללוח?
המורה נאנחה והביאה לו את המחק בכבדות.
תומר הביט בשעון על גבי הקיר. עוד רבע שעה. רבע שעה של סבל.

צלצול נשמע.
"הו, הצלצול הגואל." אמר תומר מתוך רעש סגירת המחברות והתיקים.
הוא שם לב שבשניות הספורות שההפסקה הספיקה להתחיל רומי נעלמה כאילו לא הייתה, כנראה בורחת מאמילי, שוב.
"תומר, קדימה!" האיצה בו אמילי, היא הייתה נחושה למצוא את רומי ולהתנצל בפניה על משהו שעליו היא קוראת בסביבתם של תומר גיא ורון כ"מסווג".
גיא ורון כבר היו מאורגנים ונעמדו משני צידיה של אמילי. מפחדים שתתפרץ עליהם שוב.
תומר, שגם כן לא רצה התפרצות מצידה של אמילי, מיהר להשליך את הספרים והציוד לתיק ולרוץ בעקבותיה של אמילי.
לאחר סיבוב ריצה קל, אמילי נעצרה, והבנים מאחוריה, מתנשפים.
"אמילי? מצאת אותה?" שאל תומר.
"הממ…" מלמלה במבוכה. "אני לא יודעת איפה לחפש."
תומר הכה את מצחו בעזרת כף ידו.
"ניסית בספרייה?" שאל גיא.
"לא! יש לי רעיון!" צעקה אמילי והקפיצה את השלושה. "בואו נלך לספרייה!"
"זה מה ש – אה!" גיא עמד לומר אבל אמילי כבר משכה את השלושה לכיוון הספרייה בהתעלמות מוחלטת.
והנה היא הייתה שם, רומי רכנה לעבר אחד המדפים ושלפה משם ספר. ספר חום ומאובק. דק במקצת. עליו היה ציור של קסת דיו ונוצה צחורה.
"רומי!" קראה אמילי ומשכה את הבנים אפילו קרוב יותר.
רומי נרתעה והספר נשמט מידה, הוא נפתח על הרצפה בקול עמום.
לפתע, מסביבם, הכל נעצר. נראה כאילו מעגל בלתי נראה נפרש סביבם וכל מי שמבחוץ נעצר; הספרנית העצרה באמצע החלפת ספרים, עוזר הספרייה התורן נעצר באמצע שכרך עטיפות שקופות סביב ספרים חדשים, ספר שעמד ליפול מהמדף נעצר באוויר, ילדים שחיכו בתור נעצרו גם כן, הכל נעצר.
לפתע התחילה הרוח, רוח שמשכה אותם פנימה, לתוך הספר.
גיא ניסה להיאחז במשהו, אבל נראה שהמעגל סביבם סירב להם לעבור דרכו.
הם נבלעו אחד אחרי השני, קודם רומי, אחרי זה אמילי, לאחר מכן רון, אז גיא, ובסופו של דבר גם תומר.
תחושת הבליעה הייתה חלקלקה ומשונה, תומר תהה לעצמו אם ככה מרגיש מי שטובע במים, שניות לפני שנבלע לתוך הספר.

הוא נחת ומצא ת עצמו במקום מעופש, עשוי עץ.
בחדר היו מפוזרות חתיכות עץ רקובות וחביות ישנות, בד נושן, אוכל בתהליך ריקבון מתקדם.
ולצידו, מבולבלים ומעורפלים, ישבו גיא רון ואמילי, נראה שרק רומי התאוששה. או אולי שלא – היא הביטה ברצפה במבט שנראה כאילו עינייה עומדות לפרוץ מארובות העין.
תומר הביט לעבר אותה נקודה והבין את ההבעה שלה. הספר שנראה ששאב אותם, או אולי באמת, היה מונח על הרצפה. במרחק שווה מכל אחד מהם לפני שהם התחילו להישאב.
מילי הופיע על הספר, על גבי הדפים.
"אותי מהמדף שלפתם, ואת המחיר שילמתם."
הדף נהפך.
"כדי לצאת מהעולם אליו נכנסתם, אתם צריכים למצוא את היציאה."
הדף נהפך שוב.
"בכל ספר מוצא, נקודת יציאה, שער."
הדף המשיך להתהפך.
"המטרה שלכם היא למצוא את הספר בעל 'שער הזהב'. שער המעבר שיחזיר אתכם אל העולם שלכם."
הדפים הוסיפו להתהפך.
"יותר מזה לא נוכל לעזור, אז לפחות נביא לכם עוזר קטן."
הדף התהפך שוב, והפעם, לא היו אלו מילים, אלא דמות. דמות קטנה בצורת כדור קטן וחמוד, עינייה היו צרות, אב עגולות, כמו אליפסה. שתי אליפסות שחורות לגמרי.
פיו היה מעוקל בהבעה חתולית בצורה כלשהי, פיו היה פתוח ונראה כאילו זאת הבעה של הלם מוחלט, קומית במקצת.
אף לא היה לו, הוא נראה לתומר כמו סמיילי.
סביב היצור נפרשו כבלים תכולים וזוהרים ונראה כאילו הכבלים יוצרים מערבולות, כהרף עין היצור הופיע מולם במציאות, כביכול, שבה הם נמצאו.
"אני – " מלמל היצור, אבל נקטע בידי אמילי, שהתאוששה.
" – נקרא לך באבלס!" הכריזה והתנפלה על היצור בחיבוק.
"אבל לא קוראים לי באבלס! קוראים לי – " ניסה היצור בשנית.
" – עזוב, באבלס." קטע אותו תומר בכובד ראש. "מול אמילי אין לך סיכוי."


תגובות (1)

כנסו לפרופיל שלי ותראו שכתוב בסיפורים : בית המשפט-הרשמה כנסו ועזרו לי למצוא דמויות !! לסיפור תודה רבה לכולם..

09/11/2013 11:54
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך