עולם של ספרים (4)

צללית12 09/11/2013 600 צפיות אין תגובות

שחור. רק שחור. זה כל מה שראה.
ואז הופיעה דמותה של רומי, שכובה לידו, עיניה פתוחות לכדי חריץ, הוא נזכר שהיא הייתה האחרונה שהתעלפה לפניו.
אמילי הופיעה מצידה השני של רומי, ואז גיא הופיע לצידו של תומר, ובין אמילי לגיא הופיע רון.
תומר שם לב שבידיה, אחזה אמילי בכדור צהבהב; באבלס.
"בגלל שהדמות הראשית מספרת את הסיפור אז התעלפנו?" שאלה רומי את באבלס.
"כן. הדמות הראשית מספרת את הסיפור, אז אנחנו היינו שקועים בערפול חושים, בעצם, אנחנו עדיין שקועים בו."
לאט לאט הכל התבהר ומסביבם הנוף בנה את עצמו.
הדבר הראשון שראו אחר כך היה שהם שוב נמצאים בתוך שיחים,שוב ("השיחים אוהבים אותנו היום…" מלמל תומר), והם ניסו לצאת מבין סבך השיחים, לפחות עד שהתחילו לשמוע קולות.
רון – היחיד שהצליח לראות מחוץ לשיחים – הציץ מבעד לפתח קטן בעלים ואמר להם מה הוא רואה.
"וואו, יש סביבו שלוש זאבי – "
" – שלושה." רומי תיקנה אותו. "ואני מוכנה להתערב שהם לא תוקפים אותו."
"נראה כאילו הוא מתכננים לאכול אותו או משהו." אמר רון. "ניאו דוחף את הזאב, והוא קם ומרים מקל, יפה לו אם הוא חושב שזה יציל אותו מהזאבים."
" ועכשיו הוא נראה בשוק – "
" – תתרחק ממני!" כולם שמעו את הזעקה המפוחדת של ניאו.
"הזאבים מתקרבים אליו. זה זאב שחור, זאב אפור, גדול יותר, וזאב – או אולי זאבה – חומה." אמר רון. "הוא מסתובב ו – בורח. אוף. חשבתי לראות קרב מעניין."
נשמע קול נפץ מחליא של עצמות. "הוא התרסק במשהו." אמרה רומי.
"אנחנו עומדים להתעלף. שוב." מלמל באבלס שנייה לפני שהתעלף.
ושוב, אחד אחד הם התעלפו, באותו הסדר בדיוק.

הם היו שכובים על הרצפה במאורה חמימה שהתעוררו.
מביטים בניאו שלא היה מודע לנוכחותם מסיבה כלשהי, אולי בגלל שהיו מכוסים לגמרי בבוץ שהסתיר אותם לגמרי, ואם זה לא הספיק, אז אבנים גדולות שימשו מחיצה ביניהם לבינו, כל מה שיכלו לעשות זה להציץ בחורים.
שלושת הזאבים שוב רכנו מעליו. ניאו הושיט יד רועדת לעבר תערובת העלים שעל מצחו, שנראתה רטובה, או לפחות לחה.
"כן…" מלמל בתשובה למשהו.
הוא נעצר לרגע, מחכה שאחד הזאבים יפסיק לנהום חלושות.
"ניאו." מלמל שוב.
כל שלושת הזאבים קפצו כששאגה רחוקה ומקפיאת דם נשמעה.
הזאבים נהמו אחד על השני, נראה כאילו הם מתווכחים.
"מה"? שאל, "על מה אתם מדברים?"
הזאב האפור נהם.
"מי זה הוא?" שאל ניאו בכעס.
השלושה נהמו עליו בו זמנית והוא נרתע, ואז סב על עקביו וברח משם.
החבורה רצה אחריו, אבל ניאו לא הסתכל לאחור ולא ראה אותם.
הם רצו כל כך מהר השעצים היטשטשו בצידי הדרך. קולות נפץ נשמעו מכל מקום.
ניאו נעצר בקרחת יער שבמרכזה על האדמה החל להיווצר קו צהבהב זורח לשני הכיוונים וכבר הפך לחצי מעגל.
החבורה נעצרה במרחק בטוח מניאו. הוא לא יכל לראות אותם.
מאוחר מידי ניאו הבין שהוא נמצא בתוך מעגל. שאגה מחרידה נשמעה משום מקום וניאו נעלם, אבל המעגל הצהוב נמצא מולם והתפצל לשניים. אבל זה נראה יותר כאילו הכפיל את עצמו.
על הרצפה הופיעה כתובת.

הגיע הזמן להיפרד, כמה עצוב אנחנו רואים הכל, ראינו שהתחברתם לניאו. כמה חבל.
הפעם תבחרו שער, ואם ישחק המזל לא תמצאו את עצמכם בסצנה נוטפת דם.
בהצלחה.

"ממש בהצלחה…" מלמל באבלס, מתוסכל. "אני הייתי מוכן להירקב לי לנצח בספר הישן והעלוב הזה ועכשיו אני תקוע על חבורת חובבנים שיכולים להביא אותי לגן עדן, או לאבדון." הוא נשף בבוז. "יופי. ממש יופי."
"מה זאת אומרת לאבדון?" שאל רון בעוד גיא זקף גבה.
"בוא ננחש." אמרה רומי בקול נוטף סרקזם. "מוות, הרס, איבוד של הנשמה בזמן ובמרחב, ייסורים בגיהנום, ובלה, בלה, ב – ל – ה."
"יותר גרוע." אמר באבלס. "הנשמה שלך תיתקע בתוך גוף שהיא לא מורגלת ליו ותסבלי מכאב נפשי ופיזי עמוק כל חייך, וכשתמותי סוף סוך הנשמה שלך לעולם לא תמצא מנוח ותרחף בבדידות על גבי רקע שחור."
"אוי." מלמלה רומי.
"בהחלט אוי." אמר באבלס. "אם תמותי פה, זה יקרה."
"אנחנו יכולים למות פה?!" התפרץ רון בהיסטריה.
"ברור. איפה חשבת שאנחנו, בעולם חדי הקרן הורודים? פה זאת המציאות הספרותית, והמציאות הספרותית זה דבר מסוכן." באבלס הביט בו בהשתאות.
השתררה שתיקה.
בסופו של דבר באבלס דיבר שוב. "רומי," הוא שבר את השתיקה. "אני סומך על החושים שלך, תובילי אותנו."
"הממ," מלמלה במבוכה, שוב כל העיניים ננעצו בה. היא הסמיקה במבוכה.
אה…חשבה לעצמה. איך מחליטים…?
אן דן די-נו… שם תראה אותי… אחותי… המלך אמר…?
נו… איך זה הלך?
"שמאל." זרקה לאוויר רק כדי להשתחרר מהמחויבות.
"אז שמאל. קדימה." אמר באבלס וכיוון אותם לשער, כאילו לא ידעו להבדיל בין ימין לשמאל.
אחד אחרי השני הם נבלעו בתוך השער.

תומר שנא את הריק הזה, הריק השחור והגדול, זה גרם לו להרגיש ריק.
הפעם הוא הופיע שלישי במרחב, שכוב לצד אמילי שהייתה שכובה לצד רומי.
זה היה נראה כאילו הם תלויים באוויר, מעליהם שחור, מתחתיהם שחור, מסביבם שחור. אבל הוא יכל להרגיש מוצק תחתיו.
באבלס הופיע, ואז רון, וגיא.
"אז למה אנחנו פה? הרי לא התעלפנו או משהו…." מלמל תומר.
"כנראה שרוצים לתת לנו הנחיות." אמר באבלס, וכאילו לפי אות, מלמעלה הופיע מסך ובו שתי דמויות מוכרות למדי.
"זאת המורה לספרות." אמר תומר והצביע על דצמות האישה בעלת השיער האדמוני והעיניים הירקרקות המנצנצות.
"וזאת הספרנית!" קראה רומי והצביעה על הדמות בעלת השיער האפור האסוף בפקעת ועיניים שחורות שבהקו בתבונה.
"הו, לא." דמות הספרנית גיחכה בקול גברי. "פשוט תפסנו צורה אחרת במשנה הצורה שלנו כי הצורה המקורית שלנו… קצת… בעייתית. אני בכלל בן."
"ואני לא?" שאלה אותו דמות המורה בקול גברי וממורמר.
"לא. אתה מתלונן כל הזמן על זה שלא נוח לך בגוף של המורה הזאת. אני בגוף של אישה בת מאה ומשהו, כואב לי הגב, הברכיים שלי חורקות, הידיים שלי חלודות, ואני לא מתלונן. אתה צעיר ממני בחמישים שנה."
"אז למה לא הכנתם לעצמיכים גופים יותר… צעירים… ו… הממ… מה המילה? אה, שלא יגרמו לנו לחשוד בהיות המורה שלנו גבר מחופש!" קרה רומי.
"הממ, הקטע הוא…" מלמלה דמות המורה במבוכה.
"שהוא שבר לנו את משנה הצורה ועכשיו נתקענו בצורה הזאת!" רטנה דמות הספרנית.
"הממ, אני מצטער להרוס לכם את הרגע, אבל איך בכלל הגעתם לצורות האלו?"
"היינו חייבים לאסוף את הספר – " דמות המורה לספרות הרימה את ידה והראתה את הגרסה הזהה לספר שהיה עדיין בידייה של רומי, איכשהו. " – והספרנית והמורה לספרות היו היחידות שהיו משוחררות, חוץ מהמורה להיסטוריה, שהיה מסריח בצורה מטרידה. ככה שלא היה ממש מצב שהיו רואים אותנו בשני מקומות בו זמנית. חוץ מזה שהספרנית בשוק דיי גדול אחרי שהיא ראתה את מי שהיא מכנה האחות התאומה שלה, שמסתבר שמתה לפני עשרים שנה."
"אבל אל תדאגו." אמרה דמות הספרנית בקול שקט. "עמעמנו לה את הזיכרון. היא בטוחה שזה חלום."
"יש לי שאלה." אמרה רומי. "אם אתם מתקשרים איתנו, למה אתם לא מוציאים אותנו מכאן? למה אנחנו תקועים פה? מה הפואנטה בלמצוא את שער הזהב? ולמה לכל הרוחות דווקא אנחנו נכנסנו לספר הזה?"
"יהיה לזה זמן אחר כך, בינתיים אנחנו בבעיה. מחסור בזמן." מלמלה דמות הספרנית. "אוף. יש לנו נטייה לבזבז זמן."
דמות המורה התערבה. "אתם הולכים להיכנס לספר אחד שנקרא היער המסתורי, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להזהיר אתכם ולתת עצה – "
דמות הספרנית המשיכה. " – תלכו בעקבות החיצים – "
" – תקשיבו ליער – "
"ואל – "
" – בשום אופן אל – "
" – אל תחבקו עצים, תנשקו צפרדעים, או תעצבנו כל סוג שהוא של ציפור, מובן?"
רומי זקפה גבה בהפגנתיות; אבל העדיפה לשתוק. עדיף שהתשובוץת יגיעו מאוחר יותר מאשר לעולם לא.
"אני נישקתי צפרדע פעם…" מלמל באבלס. "זה לא נגמר טוב…"
"גם האידיוט הזה פה – " הספרנית הצביעה על המורה.
רון הביט במורה ובבאבלס שהחליפו מבטי הזדהות עגומים.
"טוב, אנחנו חייבים ללכת לפני שימצאו אותנו בתחנת דלק. בפעם הבאה, עם קצת מזל, נתגלה מולכם עם הדמות הנורמלית של כל אחד. ביי לבינתיים." אמרה דמות הספרנית והקשר נותק.
ואז, פתאום, הכל מסביב היטשטש והם לא יכלו לראות שום דבר אחר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך