עולם של ספרים (3)
עיניים אדומות, זה מה שראו, הבהוב מדאיג ומטריד של עיניים אדומות.
רומי הייתה היחידה שלא הייתה מופתעת; אפילו באבלס התחבא מאחורי אמילי.
"זה החלום שלו." אמרה רומי בטון חולמני.
שנייה לאחר מכן התמונה התבהרה, נער שכוב במיטה, צבע שיערו וצבע עיניו היו מעורפלים, כמו אצל תינוקות.
"לא הגדירו עדיין את המראה שלו אז המערכת לא מגדירה את המראה." הסביר באבלס בלחישה.
רומי הביטה בנער וחיכתה לשנייה שבה יתעורר, וכאילו בתגובה, הנער קפץ למצב ישיבה, שטוף זיעה.
"יום ראשון." מלמלה רומי בעיניים בורקות. "זה יום ראשון בסיפור."
הנער קם מהמיטה בתנועות איטיות ובהה בחבורה בעיניים קרועות. "אני בטח חולם אם יש אנשים בחדר שלי. וכדור צהוב ומוזר. עם עיניים." מלמל ושפשף את עינו.
"הו לא, אתה לא חולם. לצערך. ולצערינו." אמר באבלס באנחה.
"מה אתם עושים בחדר ש – אבא! בוא לפה! יש פה פורצ – "
" – זה מיותר מאוד." אמר באבלס. "רק הדמות הראשית יכולה לראות אותנו, כלומר אתה, וזה אומר שאם אבא שלך יכנס לפה הוא יחשוב שאתה פסיכי."
הנער המזועזע הביט בהם בעיניים קרועות והקשיב להסבר הנלהב של רומי על עולם הספרים ועל זה שהוא דמות מספר ("ועוד ראשית…" מלמל בהלם), אבל מסיבה כלשהי, רומי לא פרשה בפניו את סיפור העלילה.
"מה קורה בספר הזה? כלומר, הנוכחי?" שאל אותה.
"את זה תגלה עוד מעט."
"לא, תגלי לי עכשיו."
"לא."
"למה לא?"
רומי שתקה.
הנער נאנח ופנה להתלבש, תומר מיהר לכסות את עיניה של אמילי, וגיא שם את ידיו על עיניה של רומי.
בסופו של דבר הנער לקח את התיק שלו וירד ברגליים רועדות לסלון הרחב.
"הבית שלי די גדול ביחס לדירות של החברים שלי בגלל שאני לא גר בעיר. אני גר ביישוב." הסביר בלחש לחבורה שצעדה בעקבותיו.
הוא צנח על הספה השחורה, והחבורה אחריו, נראה כאילו לא היה להם שום משקל שם.
"אולי אני אבריז היום כדי שתסבירו לי עוד?"
"לא!" קראה רומי בזעזוע. "אתה חייב ללכת היום לבית ספר!"
הנער זקף גבה, אבל לא העיר דבר.
אישה הכינה סנדוויצ'ים במטבח, ולמראה חייך הנער חיוך מהורהר.
הוא ניגש לעבר הדגנים שעל השולחן ושפך אותם לקערה, התיישב שוב על הספה והתחיל לאכול.
למזלם של תומר, גיא, אמילי, רון ורומי, השיעור הכפול בספרות היה אחרי ארוחת עשר. אז הם היו שבעים.
תומר העיף מבט לעבר באבלס, ותהה אם יש מצב שהוא בכלל אוכל משהו.
נשמעו קולות צורמים וקול מים; כנראה שמישהו מזייף במקלחת. ולא סתם מזייף, הקול שלו היה צורם.
מהר מאוד הקול נדם.
משום מקום הופע גבר מבוגר למראה, צבע עיניו ושיערו מעורפלים למראה, שוב.
"ניאו, עוד מעט יום הולדת שלוש עשרה!" אמר בשמחה בזמן שהוא כמעט התיישב על תומר שהיה ישוב על הספה. הוא מיהר לברוח משם.
"כן" מלמל בנער בדכדוך.
"ניאו," אמר "אתה נשמע עצוב. תן לי לנחש. בעיות עם בנות?"
"מה? לא!" ניאו היה מובך מהנוכחות של רומי ואמילי בעיקר. אבל גם תומר רון וגיא צחקקו.
"נו, אז מה?" הוא שאל.
"שום דבר" אמר בקול חולמני, "רק סיוט."
נראה שניאו בורח משם, הוא לקח את הכריך שלו ופנה לצאת החוצה, מאותת לחבורה לבוא אחריו.
אבל באבלס עצר אותם.
"מצטער, ניאו." אמר לעבר הדמות הראשית. "הגיע הזמן שלך להמשיך לבד."
ניאו זקף גבה, אבל שוב לא אמר דבר ויצא מהדלת.
"מה עכשיו?" מלמל תומר והתחמק שוב מאבא של ניאו שנראה שהתת מודע שלו אומר לו לרמוס את תומר עד עפר.
"החושים שלי אומרים לי שניאו צריך להתמודד לבד עם מה שעומד לבוא עליו. אחרת נהרוס את עולם הספרות."
"זה לא יהיה הבדל גדול." אמר תומר בגיחוך.
באבלס נעץ בתומר מבט זועף. "בלי ספרות לא תהיה תרבות, בלי תרבות, לא יהיה משהו נורמלי שיעסיק את המבוגרים, בלי משהו נורמלי שיעסיק את המבוגרים, הם יחפשו דרך אחרת להעסיק את עצמם, ויש המון דרכים שיכולים להכאיב מאוד לילדים יהודים נחמדים שכמוך, במיוחד עם כל האנטישמיות בחוץ, אתה מבין?"
העבודה נעשתה, ותומר השתתק.
"לאן הולכים עכשיו?" שאלה אמילי.
"תשאלי את רומי," ענה באבלס. "היא קראה את הספר."
שוב העיניים ננשאו אל רומי.
"אל הפארק." קבעה.
"אוף, איפה הפארק הדפוק הזה? אנחנו הולכים כבר שעה ולא ראיתי שום פארק בסביבה!" רטן רון.
"הוא אמור להיות איפשהו בסביבה…" מלמלה בחולמניות. "אה, ורון?"
"מה?"
"אנחנו הולכים שעתיים, לא שעה." אמרה בפשטות.
"זה הפארק?" שאל באבלס והורה בעיניו לכיוון כלשהו.
רומי הביטה לאותו כיוון שהוא הביט. וראתה אוטובוס שממנו יורדים תלמידים, אחד מהם היה ניאו. "כן, בדיוק." אישרה בחיוך.
"גם אצלו משהו מיוחד קורה בשיעור ספרות." אמרה רומי כממתיקה סוד. אבל לא נראה כאילו השאר שמו לב אליה, אלא ניסו לתפוס תנוחה נוחה יותר כשהם מסתתרים בשיחים.
"לא נוח לי." מלמל רון.
"למה אנחנו חייבים להסתתר בשיחים?" אמר גיא בייאוש.
"כדי שניאו לא ייראה אותנו ולא יבין שאנחנו שם וככה לא נהרוס את קו העלילה ולא נבלבל אותו ובפרט לא נהרוס את עולם הספרות." אמרה אמילי ברצינות תהומית. רון וגיא הביטו בה בהלם.
הכיתות התיישבו והמורה לספרות נאמה להם על כך שיש להם שעה וחצי לכתוב על כל מה שקורה מסביבם. אבל כמובן שהיא הייתה חייבת להאריך את הנאום בצורה מטרידה שנוגעת איכשהו לעתיד שלהם. כן כן. גם זה קשור עתיד שלהם, איכשהו.
החבורה הביטה בניאו, שהביט סביבו לרגע והתחיל לכתוב.
לאחר משהו כמו חמש דקות הוא הפסיק לכתוב, ונראה מהורהר שהניח את הציוד שלו בצד.
העצים רשרשו מסביב, או שזו הייתה המזרקה המפוארת. הציפורים צייצו מבין העצים, ומדי פעם נשמעו קריאות עורב כעוסות.
"יש לכם עשרים וחמש דקות לסיום השיעור הראשון!" קראה המורה, והחבורה הופתעה שהצליחו להחזיק כל כך הרבה זמן בשיחים בתנוחות מוזרות שחלק מהם לא ידעו בכלל שהם אנוטומיות.
ניאו קם לפתע מהדשא והביט בחבריו לכיתה, לא נראה שמישהו שם לב.
הוא הלך לכיוון כלשהו לא מוגדר, והחבורה הולכת אחריו, חלקם רוטנים חרש, חלקם מקללים בליבם.
ניאו הביט הצידה, היה שם שיח שאף אחד לא ראה קודם.
ושוב הביט לכיוון הכיתה שלו, וכך גם החבורה, אבל הם לא ראו שום דבר מלבד חושת עצים.
נראה כאילו ניאו מתחיל להתמוטט, הוא נפל על הרצפה, נושם בפראות. ואז עיניו נעצמו.
החבורה נעלמדה ויצאה מהעצים אחד אחד לפי הוראותיו של באבלס.
"מה עכשיו?" שאל תומר.
"צריך לחכות שהוא יתעורר, יש לנו קצת זמן עד שנתעלף גם." ענה באבלס. "עכשיו רק צריך לצפות לזה, אל תתנו לזה להפתיע אתכם."
אחד אחד הם צנחו על האדמה.
כאב הראש פיעפע בתומר, הוא היה האחרון שנשאר יציב, אפילו באבלס היה מוטל על האדמה.
לאט לאט הוא נשכב על האדמה, נלחם בתחושת עמעום החושים שכפתה את עצמה עליו, והתעלף.
תגובות (0)