עולם מצחיק פרק 1 :ההתחלה

ההתחלה :
זה היה יום שיש בהיר נני רצה בריצה קלילה אל עבר המעלית לפני שדלתות המעלית יסגרו .

שקפצה במהירות לתוך המעלית לפני שנסגרה נתקלה באדם מבוגר בסביבות השישיים שנה לחיו ,הוא היה ככה אור ,גבהו היה בסביבות המטר תשעים היה לו זקנקן קטן ולבן הוא לבש חליפה ישנה בצע אפור הוא נתמך במקל הליכה שהיה מעוטר בראשו באבן חן גדולה בצבע לבן על ראשו הייתה מקבעת גדולה ונצצת הוא יסתכל אלה בחיוך מלא חיים ואמר בקול רך –"תזהיר חמודה אין מה למהר " . נני שהייתה מעלת שמחת חיים וחוצפנית לא קטנה ,(למרות האסונות שעברו עלייה בצעירות ),היא חייה לעברו ואמרה לו בקול טיפשי –"אתה מוזר" האדם יסתכל עלייה חייך חיוך קטן ואחרי שנייה שתיים הוא יתכופף אלה .הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי לפחות ואמר לה בקול שקט ועמוק –"יש דברים מוזרים יותר בעולם ",לפתע נפתחה דלת המעלית האדם יצא ממעלית ,בזמן שיצא יתחיל לצחוק צחוק קל ,בצחוקו מלמל ואמר–"זכרי ילדה יש דברים מוזרים יותר בעולם " -"יש דברים מוזרים יותר" ,העוד הוא מתרחק נשמע צחוקו מתחזק אף יותר תוך כדי שיתקדם על תןך גג החשוך ,
וכשדלתות המעלית נסגרו נני הסתכלה על על עצמה בראי והם החיוך התמידי שלה .

חלק 1
כעבור שנתיים

בבוקר יום ההולדת ארבעה עשרה של נני.
נני הייתה אמורה ללכת הם ידידה הטוב גיל לקניון בבוקר ובערב למסיבה,גיל היה חבר הכי טוב של נני הכירה

אותו כבר ביום הראשון בו נני הגיעה לעיר הם יתחברו מיד

גיל היה בעל עניים כחולות נוצצות ושער חום מבריק

,הוא היה גבוה ממנה בחצי ראש לפחות .

נני חיכתה לגיל שיבוא לאסוף אותה בשביל ש ילכו לקניון.
בזמן שנני חיכתה לגיל היא התיישבה על ספסל בגינה שליד ביתה לפתע עבר משב רוח קר שצמרר את נני בכול גופה עד לעצמות .
פתאום שמעה נני מי שהוא אומר -"מזל טוב נני "
נני שנבהלה הביטה לידה במהירות ולפתע ראתה איש מבוגר יושב לידה בספסל ,נני אפילו לא הרגישה שהוא התיישב לידה ,ואמרה לו מקול עצבני ומלא חוצפה -"הבהלת אותי ,מי אתה בכלל"
יסתכל אליה האיש ואמר ב צחוק קל -"מי אני ! מי אני ! מי אני לא ! "
כש נני שמע את הצחוק נזכרה בו זה היה אות ואדם מוזר שנתקלה בו במעלית לפני כמה שנים .
נני הסתכלה עליו במבט חשוד ,כש הסתכלה עליו הראתה שהוא לובש את אותו חליפה ישנה ואת אותה מקבעת ואת אותו מקל הליכה .
נני שאלה אותו בקול מהיר מלא ביטחון -"מי אתה? איך קוראים לך ?ואיך אתה יודע את השם שלי ?"
אך לפתע לפני שהספיק לענות נני שמע קול קוראה לה ,נני הסתובבה לראות מי קוראה לה ,זה היה גיל
אך שהסתובבה אותו אדם מסתורי נעלם כאילו לא היה , ושוב הרגישה נני את אותו משב רוח קר שהרגיש כאילו הוא מקפאי אותה במקום
כשעבר אותו משב רוח היה לנני נידמה ששמע את צחוקו של איש המסתורי .
גיל שראה את הבלבול שעל פנה של נני אמרה לנני -"מה קרה אתה מי את מחפשת ?"
נני השיבה לו בקול מבולבל -"את הזקן שישב פה לפני רגע "
גיל הנעה לה בחיוך ובצחוק קל – "מה מי איזה זקן את ישבת פה לבד "
"מה איזה זקן הזקן שישב פה לפני שנייה לא שמעת אותו צוחק " -אמרה נני בעצבים
לא היה פה שום זקן אני ראיתי אותך יושבת פה לבד שבאתי "
נני הסתכלה לכול עבר בבלבול
גיל שנראה שאבין שזאת לא סתם עוד בדיחה של נני שאל אותה -"את בסדר את מרגישה טוב "
נני שהבינה שכנראה היה סתם דמינה את זה השיבה לגיל -"אני בסדר אבל אני קצת לא מרגישה טוב כנראה שנוותר היום על הקניון אני הלך הביתה לנוח"

"רוצה שאני אלווה אותך לבית "-שאל אותה גיל בדאגה

"לא זה בסדר " -אמרה נני והעלתה שוב את החיוך לפניה

"טוב אז נתראה בערב "-אמר גיל שראה שחיוכה של נני חזר

"כן נתראה בערב "- ענתה לו נני בהתלהבות

"טוב בי ,אני יתקשר עוד מעט לראות שאת בסדר " -אמר גיל בחיוך, הוא עלה על אופניו ונסע

כשנני קמה מהספסל לחזור לבית הבחינה נני בקופסה קטנה שהייתה מתחת לספסל
נני הרימה את הקופסה ,נני שהייתה סקרנית מילדה ולא יכלה להתאפק פתחה את קופסה במהירות
בקופסה היה תליון קטן בעל צורה עגולה הוא היה עשוי באבן חן ירוקה מוקף במסגרת כסף בעלת עטורי פרחים
במרכז התליון הייתה מוטבעת פרח גדול עשוי מאבן אודם אדומה ונוצצת
התליון היה מוחזק על ידי שרשרת ברזל שהייתה מעט חלודה .
כשנני הוציאה את התליון נפל מתוך הקופסה פתק קטן ומקומט שנפל לריצפה
כשנני ראתה אותו הכניסה את התליון חזרה לקופסה ואת הקופסה הכניסה לכיסה ,נני הרימה את הפתק פתחה אותו בזהירות מכוון שהיה מקומט וישן ונראה כאילו יתפורר בכול רגע
כשנני קראה את הפתק בפנה עלת הבעה מוזרה ,פתק היה רשום- "לנני מזל טוב

נני שוב נעמדה במקום
והסתכלה סביבה , משב רוח נוסף עבר אך הפעם או לא היה כמו הקודמים הוא היה יותר חמים
לפתע היה נדמיה לנני שראתה את אותו זר מסתורי יושב על ספסל בתחנה מעבר לכביש יושב ומסתכל על נני בחצי חיוך
נני בא ללכת במהירות לכיוונו אך לפני שהספיקה לזוז אוטובוס שעבר חסם את הכביש ושאוטובוס עבר אותו זר מסתורי נעלם שוב בלי לאשיר זכר
נני הסתכלה לעבר אותו ספסל במבט קצת פחוד וקצת מבולבל
באותו רגע השמים השחירו מעננים השמש נעלה כלא היתה והגשם התחיל אט אט לרד וליתחזק משניה לשניה ,הרוח הקרה יתחילה לנשוב בחוזקה
מסביב אנשים התחילו לרוץ לעבר מחסה כאילו חייהם היו תלוים בזה ,הגשם היתחזק ונני הרימה את מעילה על ראשה ורצה לעבר ביתה
נני נכנסה לביתה כמו רוח סערה זרק את המעיל הרטוב בכניסה רצה לחדרה
שם נני נעמדה מול החלון חדרה שהשקיף על הכביש ועל הגינה עמדה ,נני עמדה והסתכלה
דודתה של נני נכנסה לחדר ,נני חייה אצל דודת מרין מאז שאיתה בת חמש
"הכול בסדר נני "
"כן הכול בסדר"-ענתה נני במלמול בעודה מבטה בגשם היורד בחוזקה
בעוד נני מצופה בגשם מתחזק ומציף את אט אט את הרחוב
נשמע צילצול הטלפון שנני ,זה היא גיל ,נני ענתה לטלפון בעודה ממשיכה ליסתכל על הגשם שיתחזק מרגע לרגע
"הלו"-נני ענתה במלמול
"הי נני ,איך את מרגישה "
"בסדר "
"מתי לאסוף אותך?"
"לא ,אני לא באה, אני לא מרגישה כולך טוב "-ענתה נני בכול במלמול שקט
"מה ? מה זה את לא באה? המסיבה רק בשבילך"-ענה גיל בקול מופתע
"הרי את מדבר אל מסיבה הזאת כול השבוע !" אמר גיל בכול עצבני
"אני יודעת אבל אין לי חשק"-ענת לו נני וניתקה את הטלפון
נני נזכרה בתליון שמצא ורצה למעיל להביא אותו כש בדקה את את כיס המעיל הוא היה ריק הקופסה לא היתה שם
נני נלחצה וחשבה שהפילה אותו שרצה לבית
נני שאלה את דדות -"ראית קופסה קטנה ,ישנה כזאת "

"לא לא ראית שם קופסה"-השיבה לה דודתה
נני רצה לחדרה ללבוש נעלים וללכת לחפש את הקופסה אולי ינפלה בדרך
כשנני נכנסה לחדרה ראתה את הקופה מונכת על שולחן פתוחה ואת התליון ואת אבן האודם המוטבעת בו מנצנצת מתוך הקופסה ,זה ניראה כאילו הקופסה חיכתה שם רק לה
נני נגשה אל בשולחן הרימה בעדינות את התליון
נני יתישבה על המיטה ועוד היא מחזיקה את התליון ומסתכלת עליו
לפתע התליון התחיל לזרוח באור לבן בוהק ומסנוור , נני שנבהלה זרקה את התליון לפינת אחד
אך האור שיצא מהתליון יתחזק ונראה היה כאילו ממלא את אחד עד שנני לא יכלה לראות עוד
אחרי מספר שניות האור נעלם אך נני לא היתה בחדר ,הגשם הפסיק והשמש יצא לחופשי
התליון והקופסה נעלמו כלא היו ושקט חודר סרר בחדר…

המשך יבוא