עולם חשוך – פרק 1 ~הסוד~

כשיצאתי מביתי עם התיק על הגב והכובע על ראשי, הרגשתי את הרוח הקרירה והנעימה. אבל עכשיו יש רק רוח חמה ומסריחה, אני יושבת בכיתה שלי ומתה מחום כולם מתלוננים שקר וכל כך קפוא פה. רציתי לומר "גאד אנשים עכשיו קיץ מה קר לכם?!" אבל כמובן שלא אמרתי כלום, כי אני הילדה הקטנה והשקטה שיושבת בשורה האחרונה ואף אחד לא שם לב אליי. אני יושבת וקופאת פה מחכה לצלצול כמו כולם, מעתיקה מהלוח הלב פיזיקה "איך אני שונאת פיזיקה" מלמלתי לעצמי בול בזמן הצלצול.
בזמן שכולם רצו מהכיתה במהירות רבה, אני הספתי את התיק שלי והלכתי באיטיות מהכיתה זה לא כאילו יש לי מה לפספס, אין לי פה הרבה חברים ואני די בדד.
התחלתי ללכת במסדרונות הרועשים מילדים, לכיוון החצר שם חיכה לי רון. בדרך לשם ילדים נתקלו בי והברו שלי לומר מילה, אנשים התמזמזו בצדדים בזמן שהמורים צועקים אליהם שזה לא חינוכי וכל זה.
כשפתחתי את הדלת לחצר האוויר החם של צהריי הקיץ נישטף אליי, ראיתי את רון יושב בצד וקורא ספר.
הלכתי אליו והתיישבתי לידו, שיערו החום והקצר היה פרוע כמו בכל יום ועיניו הירוקות בהקו בלי רגש כמו כל פעם.
"אז איך הספר?" שאלתי מתיישבת בישיבה מזרחית, הוא הסתכל אליו לרגע ומצמץ כמו תמיד מנסה להיזכר למה אני בכלל חברה שלו.
"טוב" הוא אמר והכניס אותו במהירות לתוך תיקו, מסתיר אותו מפני אני רק צחקתי והוא פשוט מצמץ.
"אז לאן הולכים היום, מר קנג'י?" שאלתי אותו מקניטה אותו, אני יודעת שאין לא אפילו טיפה של חוש הומור אבל זה כיף ליראות אותו חושב כמו פילוסוף. הוא ניראה כמו ילד בכיתה ו', עם מוח של גאון.
"אני מנחש כרגיל, נלך קודם כל לחנות אז תיקני את מה שאת רוצה ואז נלך לפארק ואני הצטרך להרגיע אותך אחריי ששתית" הוא אמר, והסתכל אלי עם מבט של 'נכון שאני צודק?'.
"כן אתה צודק, עוד מאט יש צלצול" אמרתי ונאנחתי, קמה ותולה את התיק על כתפי.
"יש לנו עכשיו שיעור מתמטיקה" הוא אמר, גם קם ומתחיל ללכת בלי לחכות לי. אנחנו התחלנו לרוץ שכיתה שלנו, אני התיישבתי במקומי כשעגנו לכיתה ורון במקומו ליד נטלי אנג'ל. המורה נכנסה כדקה אחרי שכול הכיתה הגיעה, היא התיישבה על כיסאה והתחילה ללמד אותנו.
אני רק הוצאתי את המחברת הצהובה שלי והתחלתי לקשקש שמה, ציירתי שמה חלון שחצי ממנו מכוסה בווילון שחור, היה שמה גם ירח עגול עם חורים כמו גבינה. היה עציץ בצד שמאל של החלון, בצד ימין למטה כתבתי את שמי 'אמבר ריש' את גילי '15'.
הרמתי את ידיי וקשרתי את שערי השחור והמטולטל לקוקו גבוהה, הפוני שלי נפל על פניי הוא היה חלק מהמחלק. חייכתי לציור והרמתי את ידי בשביל לבקש משהו מהמורה.
"כן גברת ריש?" המורה שאלה, אני שונאת כשקוראים לי גברת במיוחד המורות.
"אני יכולה לצאת להתפנות?" שאלתי בתמימות, המורה הנהנה ואני יצאתי מהכיתה והתחלתי ללכת לכיוון השירותים של הבנות.
כשנכנסתי הלכתי לכוון המראה, סידרתי את שערי השחור ואת האיפור השחור שהיה מסביב לעיני הכחולות והגדולות. חייכתי חיוך מזויף להבר המראה וצחקקתי, נכנסתי לתא האמצעי.
אחרי כמה שניות יצאתי -אני לא אפרת מה עשיתי שמה- שתפתי את ידי ואז כשהרמתי את ראשי היה כתוב על המראה בכתם אדום כדם 'we are here'.