עולם חדש פרק 1- ההפתעה

התעוררתי לשמע קריאה של אימי לקום לבית ספר. "טיילור! קראה. "קומי את עוד תאחרי ואני לא מסיעה אותך אם את מאחרת שוב!". "בסדר אמא!" עניתי בצעקה חזרה.
קמתי מהמיטה שלי והתבוננתי בחדרי. החדר שלי הוא דיי גדול וצורתו צורת ריבוע. המיטה, שהייתה מאוד מבולגנת (אני לא בן אדם מסודר מאוד) נראתה כאילו עברה עליה סופת הוריקן. על הקירות הלבנים של החדר תלויים פוסטרים של כל מיני מפורסמים שאני מעריצה. מצד ימין, על שולחן הכתיבה האפור שלי, היו מונחות מחברות ההיסטוריה והמתמטיקה שלי מלאות בשיעורים המפרכים שעמלתי להכין אתמול בלילה.

התלבשתי מהר בחולצת בית הספר תכולה עם הסמל של בית הספר (שמכריחים אותנו ללבוש) וג'ינס סקיני גבוה בצבע ג'ינס כהה. החולצה התכולה והמגוהצת נכתמה בכתם קטן זמן לא ארוך לאחר מכן כשעברתי במטבח וחטפתי מהשולחן כוס פלסטיק עם מיץ תפוזים סחוט טרי שאבא שלי סוחט מהתפוזים שצומחים על העץ בבית הפרטי של החבר הכי טוב שלו. ארגנתי את התיק ויצאתי החוצה מהבית לכיוון מכונית המאזדה 3 הכחולה של אימי.
"בוקר טוב אמא." אמרתי ונשקתי לה על הלחי.
אמא נראתה מאוד רעננה על הבוקר (דבר שאני לא מבינה כי היא קמה שעתיים לפניי), היא לבשה את בגדי העבודה שלה (היא עובדת בהנהלת חשבונות) שהיו חולצה מכופתרת לבנה ומקטורן שחור, מכנס שחור ומגפיי עור שחורים בוהקים שכשהיא היא קנתה אותם כמעט התחננתי לפניה שתחזיר אותם לחנות ואני חושבת שהבהרתי לה טוב מאוד את דעתי עליהם אבל לא באמת היה לה אכפת. היא טענה שהם נוחים לה ולכן היא תמשיך ללכת איתם. טוב, אפשר לומר שהיא מקיימת את מה שהיא אומרת. פניה נראו כאילו לא אופרו במייק אפ ועל עפעפיה היה מרוח קו אייליינר שחור דק ועדין שגרם לפניה להיראות מלאות חיים.
"היי טיי! בוקר טוב חמודה. הכנת את כל השיעורים שלך?" שאלה.
"כן אמא." אמרתי בחוסר סבלנות.
"כל הכבוד לך! אני גאה בך כל כך!" אמרה בחיוך גדול ועיניה ברקו. "אם את תמשיכי ככה את תוכלי לסיים את בית ספר בלי עילה לסילוק!".
"אני יודעת!" אמרתי בקצת יותר מצב רוח.
אני יודעת כמה קשה להוריי למצוא כל הזמן בית ספר שיקבל אותי ואני יודעת שזה קשה להם לראות את הבת שלהם מדרדרת בלימודים כל הזמן. אז בגלל זה השנה החלטתי להשקיע המון בלימודים ונראה שהמאמצים והישיבה עד אחת בבוקר כדי לסיים עבודות, ואיפוק רב בשיעורים השתלמה. זה עשה לי טוב לראות את אמא גאה בי. היא באה להיכנס למכונית אבל עצרתי אותה היא הסתכלה עלי במבט תוהה. "אמא?" אמרתי.
"כן חמודה?" היא ענתה בקול הרך שלה.
"תודה. על הכל. תודה שתמכת בי גם כשהידרדרתי ולא כעסת עליי. ותודה על זה שנתת לי לבטא את עצמי במוסיקה ושדאגת בשבילי להכל. את האמא הכי מדהימה שיש בעולם!"
"אוי חמודה שלי" היא חיבקה אותי חיבוק מוחץ.
כשהתנתקתי איכשהו מהחיבוק דוב המוחץ "אה ואמא?" שאלתי. "זה בסדר שהבטחתי לרוני שנאסוף אותה איתנו לבית ספר?" שאלתי בתקווה שכן.

רוני היא אחת החברות הכי טובות שלי. לפחות בבית הספר הזה. אני והיא מספרות הכל אחת לשנייה ותמיד מדברות 24/7. היא גרה בשכונה לידי בבית פרטי. אני אוהבת ללכת לבית שלה כי אין לה אחיות קרציות, רק אח חתיך שלא מציק, יש לה ג'קוזי וברכה וההורים שלה אף פעם לא בבית ככה שאפשר לעשות הכל. בקיצור היא עשירה ומפונקת. אבל מאוד מפונקת. כל יום שההורים שלה לא בבית הם קונים לה מתנה. נגיד הם לא היו בבית שבוע? אז הם קונים לה שבע מתנות ומביאים לה אותה כ"פיצוי" על זה שלא היו בבית. אז אפשר להגיד שהם עשירים. מאוד.

טוק טוק. דפקתי על דלת הכניסה לבית של רוני. הדלת הייתה גדולה ועבה. צבעה היה חום והיא הייתה מעוטרת ומקושטת בכל מקום שהיה אפשר. אופייני לבית של אנשים עשירים.
"מי זה?" נשמע קול גברי מבפנים. בטח אחיה של רוני. אחיה של רוני, ג'ייק, גדול ממני ומרוני בשנתיים. הוא לומד בבית ספר אחר משלי ושל רוני והוא שחקן כדורסל מעולה. הזכרתי כבר שהוא גבוה וחתיך?

הדלת נפתחה וכמו שחשבתי אחיה של רוני, ג'ייק היה שם. הוא לבש גופייה שחורה שהבליטה את השרירים שלו ומכנסי טרנינג אפורים בהירים. למרות שזאת הייתה כביכול הפיג'מה שלו הוא נראה חתיך כתמיד. שיערו הבלונדיני התבדר ברוח שנשבה ועיניו התכולות בלטו. הוא חייך אליי וכמעט נמסתי.
"היי" אמרתי.
"היי" הוא ענה.
"איפה רוני?" ניסיתי לפתח שיחה ולא להביט בעיניים ובפרצוף המעלף שלו.
"את מכירה את רוני. ייקח לה לפחות חמש דקות עד שהיא תבוא." ענה.
"טוב אז אני עולה למעלה להביא אותה כי אמא שלי פה והיא אמורה להסיע אותנו ואין לי כוח לפינוקים שלה. מצידי היא תיגרר מהמיטה שלה רק שתבוא כבר." אמרתי.
"בסדר תיכנסי ורק תזכרי לא לדגדג אותה כמו שפעם שעברה עשית ונשאת בהשלכות של זה. דרך אגב, מה שלום השריטה שהיא עשתה לך?" שאל.
"היא בסדר. מתחילה להיעלם. מזלה שהיא לא השאירה לי צלקת." אמרתי בעליצות וחייכתי אליו. הוא חייך בחזרה והחווה לי בידו להיכנס.

עליתי לחדרה של רוני. דמיינו את החדר של הילדה הכי מפונקת שאתם מכירים. של רוני פי אלף יותר יפה ומפנק. הקירות של החדר צבועים בטפט ורוד פרוותי. המיטה היא מיטה זוגית ענקית עם מאות של כריות עליה. בצד אחד של החדר יש את שידת האיפור הענקית של רוני ובסדר השני שולחן הכתיבה שלה. בנוסף לכל זה יש לרוני בחדר טלוויזיית פלזמה ענקית, מחשב, אייפד, אייפוד, טאבלט וכל מה שאי פעם יופיע בדימיונכם. יש יציאה למרפסת שמשקיפה על אגם מהמם שבכל בוקר רואים אנשים לחוצים שמתהלכים סביבו. ויש לה גם חדר אמבטיה שהוא בערך בגודל של החדר שלי. חדר האמבטיה הכי ענק שאי פעם תראו. ואני לא מגזימה.

"רוני!" צעקתי. "איפה את? אנחנו נאחר לבית הספר ולי ולאמא שלי אין סבלנות לחכות לך כל היום" צעקתי שוב.
" בסדר אני באה." נשמעה צעקה מכיוון חדר האמבטיה.
"היי טיי." היא נישקה אותי על הלחי ונתנה לי חיבוק.
"מה קורה?" שאלה.
"מה שקורה זה שאנחנו מאחרות לבית ספר. בואי כבר!" אמרתי. הסתכלתי עליה. היא חייכה אליי. היא לבשה חולצת מעצבים וג'קט של המותג האהוב עלייה (אצלה החוק לבוא עם חולצת בית ספר, לא קיים בתקנון). היא לבשה סקיני כחול כהה שמתאים מאוד לחולצה הלבנה שלה. לרגליה היא נעלה נעלי עקב שחורות, כך שעכשיו היא בגובה שלי, ותאמינו לי אני הרבה יותר גבוהה ממנה. העקב הזה היה פשוט ענק. שיערה החום והחלק היה פזור ובצדו השמאלי הייתה קצבת שיער מסולסלת שהודקה בסיכה לשיער. תסרוקת שמאפיינת את רוני. היא לקחה את תיק הצד שלה וירדנו במדרגות למכונית של אמא שלי.

יצאנו מדלת הבית ונכנסנו למכונית של אמא שלי. רוני התיישבה לידי במושב האחורי ולחשה לי:
" נו אז מתי כבר את מוצאת לי שידוך ואני באה איתך לדאבל דייט?" סתמתי לה עם היד אתה הפה.
"מה את עושה? לחשתי חזרה. "את לא מבינה שההורים שלי שונאים אותו והם לא מרשים לי לצאת איתו?" הוספתי ללחוש לה.
"מה אז אתם יוצאים בסתר?" שאלה בלחישה.
"כן!" לחשתי חזרה.
"בנות?" שאלה אמא שלי, "על מה כל ההתלחשויות?" שאלה בקול חושד.
"סתם." אמרתי. "פשוט הסברתי לרוני על דברים שהיא לא צריכה להגיד בציבור."

הגענו לבית הספר ויצאנו מהמכונית.
"למה את לא שואלת לפני שאת מדברת איתי על דברים כאלה ועוד במכונית של אמא שלי?" שאלתי תוך כדי שנכנסנו לכיתה.
"לא ידעתי שאמא שלך לא יודעת!" אמרה.
"אמא שלי יודעת על כל דבר קטן שאני עושה והיא בקושי גרה בבית". הצהירה.
"בסדר אבל אמא שלי לא צריכה לדעת." אמרתי.
"בסדר אני מבטיחה לך שזה לא יקרה שוב." היא קרצה לי והתיישבה במקום שלה. התיישבתי לידה והצלצול להתחלת השיעור צלצל.

"בוקר טוב תלמידים!" הצהירה המורה נורה הנוראית שכולנו שונאים.
"בוקר טוב המורה." השיבה כל הכיתה בחוסר רצון וסבלנות.
"אז כפי שידוע לכם אנחנו יוצאים לטיול לימודי ביוון של כשבוע ימים. וזה אומר הרבה שיעורים!" הצהירה המורה נורה בעליצות ייתר.
"אנחנו נהיה ביוון העתיקה וזאת אומרת שאתם תצטרכו ללמוד משיעורי הבית הרבים שאתן לכם על כל יוון העתיקה!" היא המשיכה לדבר בטון עליז.
"בהצלחה." הצהירה.

אוף המורה הזאת פשוט נוראית. כל פעם לפני חופשה שאנחנו עומדים לצאת אליה היא נותנת מלא שיעורים. לחופשת האביב היא נתנה לנו 400 עמודים. ואני לא צוחקת. גם המראה שלה לא משהו בכלל. היא נמוכה ושמנה, שיערה ג'ינג'י בתספורת קארה. יש לה משקפיים והיא תמיד באה לבית הספר עם נעליים בלויות, חצאית סקוטית וחולצה לבנה. היא אוהבת לצחוק על תלמידים ולהרגיז אותנו. בעיקרון היא ממש מ-ע-צ-ב-נ-ת. במלוא מובן המילה.

אחרי שהשיעור הסתיים קיבלתי סמס מהחבר שלי בן. היה כתוב "פגשי אותי במקום הרגיל, אוהב אותך".

אתם מבינים, ההורים שלי לא הרשו לצאת איתו בגלל שהוא גדול ממני בשנתיים (זאת אומרת שהוא בי"ב) ואחרי השנה הזאת הוא מסיים תיכון ועובר ללמוד בקולג'. הוא שחקן פוטבול שרירי וחמוד. יש לו שיער חום ועיניים ירוקות חומות.
אנחנו נפגשנו לפני כחצי שנה כשהייתי אצל רוני ואח שלה הזמין אותו לבית. אחרי המפגש בן ביקש את הטלפון שלי מאח של רוני והוא נתן לו. לאחר כמה ימים בן התקשר וסיפר לי שהוא ממש מחבב אותי. ואז קבענו פגישה בבית הספר. אחרי שזה נהיה ממש רציני סיפרתי על זה להורים שלי והם אסרו עליי להיות איתו. אבל המשכנו לצאת בסתר ובכל פעם המצאתי לאמא ואבא שלי שאני הולכת למקום אחר. בינתיים זה עוד לא נהרס.

הלכתי למקום המפגש הקבוע שלי ושל בן. זה בעצם ספסל חום וישן שנמצא בתוך גינה עם דשא פורח ומלא מלא עצים. בן אומר לי כל הזמן שהמקום הזה עוזר לו לחשוב על דברים. אני מסכימה איתו. המקום הזה כל כך שלו ורגוע. הוא גם מאוד פרטי. העצים הגבוהים והירוקים מקיפים את הספסל ואף אחד מבחוץ לא רואה כלום. בן גילה את המקום הזה. הוא סיפר לי שכשהוא התחיל ללמוד פה הוא היה הילד הכי נמוך וחלש בכיתה. כולם צחקו עליו והרביצו לו כי הוא היה שונה. יום אחד הוא ברח מהם לכיוון הזה של בית הספר ומצא את המקום הזה. רודפיו לא מצאו אותו וויתרו, וחזרו בחזרה. מאז המקום הזה שימש לו מקום מסתור. לא שהוא צריך מסתור עכשיו כשהוא הילד הכי מקובל בבית הספר וקפטן קבוצת הפוטבול. אבל אפשר להגיד שהמקום הזה שינה את חייו. לטובה.

הגעתי למקום המפגש שלנו וראיתי את בן. הוא היה לבוש בגופיית ספורט ומכנסי ריצה. הוא בא אליי ונישק אותי. חיבקתי אותו ונשקתי לו על הלחי. נתתי לו יד והלכנו לשבת על הספסל העתיק.
"מה קורה?" שאלתי. "לא דיברת איתי מלא זמן." הוספתי.
"אני יודע… פשוט היה לנו אימונים למשחק הגדול ביום שבת הבא." אמר. "את יודעת כמה זה חשוב לי לנצח ולהרשים במשחק הזה." המשיך לומר.
אני מבינה את דבריו. בן הוא לא כל כך עשיר ומשפחתו לא תוכל להרשות לעצמה לשלם על המלגה שלו בקולג'. כך שאם הוא רוצה לזכות במלגה הוא חייב להפגין יכולות טובות והמון רוח ספורטיבית במשחק של חודש הבא כי אם הוא לא יקבל את המלגה אז הוא לא יוכל ללמוד בקולג'. וזה יכול לקלקל לו את החיים ולהפוך את כל המאמצים שלו והאימונים שלו לשווא.
"אני יודעת…" אמרתי במבוכה. "אבל יכולת להתקשר."
"הלוואי והיה לי זמן" אמר והסתכל על עץ אחד. העץ הכי נמוך בחורשה. הוא נראה לא מרוכז וקצת מבולבל אז החלטתי לעזוב אותו קצת.
"בסדר נחליק לך את זה." אמרתי וחייכתי אליו. נישקתי אותו על הלחי קמתי מהספסל והלכתי.

הלכתי הביתה. יום הלימודים נגמר ורק רציתי לנוח. לא היה לי כוח לכלום היום. מחר הטיול ליוון.
אני מאוד מתרגשת. יוון היא ארץ מרתקת. שלפי דעתי יש בה את כל מה שצריך. היסטוריה מעניינת ויש בונוס של חוף ים. סיימתי לארגן את התיק ושכבתי על המיטה. כבר היה לילה, וחשבתי על כל מה שעבר עליי היום: על בן שנראה מאוד לא מפוקס ומשהו שהוא לא מגלה לי מסיח את דעתו, על המורה ועל השיעורים שהיא נתנה ולא סיימתי (אפילו לא התחלתי) ובכלל על היום. עד מהרה נרדמתי ושכחתי ממה שיקרה מחר.