עוד שאלות לא פתורות

פרק 8:
התיישבתי מול המראה ופשוט בהיתי בעצמי, חזרתי לדרכיי הישנות, לכעוס על עצמי ולהתמרמר בשקט, אפילו הספרים שפעם היו מעניקים לי מחסה מן המציאות לא שאבו אותי אל קסמם.
—
חזרתי לדרכיי הישנות, אתמול הלכתי ברחוב מנסה לנקות את מחשבותיי ואיש אחד נתקל בי וניסה לקחת לי את התיק, הסתכלתי עליו במבט כועס ולחלקיק שנייה נגעתי בו ואז,
הוא נפל, ללא רוח חיים על המדרכה,
ניסיתי לעזור לו, אך ללא הצלחה, התקשרתי לאבא, בכיתי לו בטלפון,
"תרגעי מתוקה אני בא לקחת אותך",
כאשר הוא הגיע רצתי אליו, וכיסיתי את פני הרטובות עם החולצה שלו,
הוא הסתכל עליי במבט מודאג,
—
למה כל מה שאני נוגעת בו נהפך לקודר?
—
התיישבתי על המיטה שלי והתחלתי לצייר כל מיני סרטוטים מקושקשים,
בזמן הציורים חשבתי על כל מיני דברים,
בעיקר על המוות,
כשחזרתי למציאות הבחנתי שציירתי עין שחוה וקודרת שהסתכלה עליי, הפכתי מיד את הדף.
—
אני רציתי לצרוח ללא קול, שהעולם ישמע, שיפחד, שיתענה באותו הכאב כמו שלי, אך לא, לא יכולתי,
נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה מנסה להרגע, ברקע שמתי מוזיקה, היא לא עזרה היא רק גרמה לי להתעצבן עוד יותר,
"די כבר!" צעקתי וזרקתי את האייפוד לכיוון הקיר, האייפוד נשבר,
בכיתי, בכיתי ובכיתי,
התכווצתי כמו כדור אל תוך השמיכה,
בכיתי עד שנרדמתי,
—
בבוקר החלטתי , החלטה,
נפרדתי לשלום מאבא והתחלתי לחפש,
פשוט לחפש, משהו שגורם לי לצער, כאב,
עינויים כל מה שגורם לי לחוש ברע,
אמא שלי.
החלטתי כשאני אמצא אותי אני אתמודד איתה פנים מול פנים ואצעק עליה את כל מה שנשאר לי בראש, הכל פשוט הכל!
—
ידעתי שקוראים לה אמילי, שם משפחה לא ידוע,
ידעתי שהיא גרה במנהטן ואני גרה בניו יורק, ניו יורק,
לקחתי רכבת,
—
יצאתי מן הרכבת עם מפה גדולה שכסתה לי את כל הפנים,
"איפה…? איפה…? איפה…?" שאלתי את עצמי,
"הכל בסדר?" שאל נער אחד שנראה כעובד בתחנת הרכבת,
הוא נראה בערך בגילי, יותר גבוה ממני, שיערו היה שחור כמו הלילה ועיניו כחולות כמו האוקיינוס,
הנהנתי אליו,
"את צריכה עזרה בלהגיע לאנשהו?" שאל,
"אממ.. תהיתי במקרה אם אתה מכיר אישה שעוברת פה כל בוקר, היא נראית בדיוק כמוני, נמוכה, "
זה כל מה שידעתי עליה,
"ושמה אמילי?" שאל,
הנהנתי במהירות, הדבר הטוב השני שקרה לי מאז שהגעתי לפה, לניו יורק המסריחה, (אל תקחו ללב רק אני חושבת שניו יורק מגעילה),
"את מכירה את אמא שלי?"
"מה?" שאלתי אותו מזועזעת,
"היא לא אמא שלך, היא אמא שלי"
"היא ספרה לי פעם שבעלה עזב אותה עם תינוקת, אבל זה נראה כאילו היא מפחדת שהם יחזרו"
קימטתי את הציור שהיה לי בכיס, עדיין, וניסיתי לקרוע אותו,
הוא לקח לי את הציור מן היד,
"כן, זאת אמא" אמר כאשר הסתכל על הציור,
"אתה מוכן לקחת אותי אליה?" שאלתי אותו,
השאלה הייתה תלויה באויר בדקות שעברו לאחר מכן,
"ממש לא"
"למה?"
"כמו שאמרתי, היא מפחדת שהם יחזרו"
הוא הסתובב והלך,
נשארתי בתחנת הרכבת והתעלמתי מן השיחות של אבא המנסות למצוא אותי,
עקבתי אחריו כשהוא יצא,
אחרי הילד,
הגעתי לבניין דירות מאובק,
כאשר הוא עלה במעלית אני רדפתי אחריו במדרגות,
הוא יצא מן המעלית וקלט אותי בזווית העין,
"לכי מפה!" צעק,
"תתרחקי ממני סוטה!"
רדפתי אחריו במורד המסדרון ואז..
אמא שלו פתחה את הדלת, אמילי,
היא ראתה אותי וצרחה,
"תתרחקי ממני", היא אמרה בצעקות,
הדמעות שלה זלגו על לחייה, דמעות של פחד,
התחרטתי על כל מה שהתכוונתי לומר לה,
כל הצעקות, כל הקללות,
היא רעדה מולי, הנער עמד מאחוריה כולו זועם,
"למה?" שאלתי אותה בלחישה קטנה,
עכשיו גם אני התחלתי לבכות,
היא הפסיקה לרעוד אך דמעות עדיין ירדו מעיניה,
הוא צעד לכיווני, תפס לי את היד והוציא אותי מן הבניין לאחר מכן נעל את הדלת.