עוד אין שם – פרק 2

אחריי חצי שעה הבית כבר היה ריק וחוץ ממני, מההורים, מפופסי הכלב שלי ונטע, לא היה אף אחד. נטע עזרה לנו להעביר עוד כמה דברים למכונית וכשסיימנו אמא שלי נתנה לנו חמש דקות להיפרד. "אני אתגעגע אלייך" היא אמרה, חייכתי חיוך עצוב "אני אתגעגע אלייך גם" שוב דמעה נפלה ממני בלי שרציתי. היא חיבקה אותי חיבוק ארוך וממושך ונתנה לי נשיקת פרידה. "דברי איתי" קראתי אחריי שהתרחקה "ברור מה חשבת?" שמעתי אותה צוחקת וחייכתי לעצמי, הצחוק שלה היה אחד הצלילים שהכי אהבתי לשמוע. הוא היה מחרפן אחרים, אבל אני אהבתי אותו.
אחותי הקטנה, דפנה, חזרה מחברה שלה. כנראה שהיא ידעה על המסיבת פרידה ופינתה את הבית. זה היה נחמד מצידה, במיוחד בגלל שאני והיא לא מסתדרות תמיד ומרבות לריב. "סוף סוף טוב שלא שכחתם אותי שם" או שההורים שלי כנראה ביקשו ממנה להתפנות מהבית. נכנסו לאוטו והפריד בינינו הדובי שלה. חיברתי את האוזניות שלי לטלפון החדש שקיבלתי כ'מתנה לכבוד המעבר' או מה שזה לא יהיה שההורים שלי חשבו. הפעלתי את פלייליסט השירים שלי שהתחיל בשירים של ג'ייסון דרולו והגברתי עד הסוף. הרמתי את הקפוצ'ון שלי, נשענתי לאחור וניסיתי להירדם.
התעוררתי אחריי עשר דקות כי ההורים שלי החליטו לעשות עצירה אחרונה במסעדה האהובה עלינו "החווה של ג'וש", זאת לא באמת הייתה חווה אבל ככה קראו לה כי ג'וש הבעלים וחבר מאוד טוב של המשפחה שלי, תמיד חלום שתהיה לו חווה, אבל בסופו של דבר הוא פתח מסעדה. אהבתי לבוא לחווה של ג'וש מעוד סיבה. ג'ייסון היה שם, הבן של ג'וש. ג'ייס, ככה אני קוראת לו, היה בחור בגילי שלא למד בבית ספר שלי וגם לא כל כך דיבר איתי עד לפניי שהוא גילה שאנחנו עוברים דירה. הוא התחיל להיות נחמד יותר ולומר מדי פעם שאנחנו נחסר להם המון. כל פעם שהוא אמר את זה הסמקתי וגיחכתי כמו מפגרת. כנראה בגלל שהייתי מאוהבת בג'ייס מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה שאכלנו כאן לפניי 3 שנים, כשהמקום רק נפתח.
עכשיו החווה הייתה כמעט ריקה מאדם ולכן ג'ייס בעצמו בא לשרת אותנו. "משפחת וקנין היקרה" הוא חייך את החיוך המיוחד שלו. "מה נשמע ג'ייסון? תוכל לקרוא לאבא שלך בבקשה? אני רוצה שאת המנה האחרונה שלנו כאן הוא יגיש" אבא שלי חייך חיוך מתנצל, אבל ג'ייס לא נעלב בכלל ודווקא נראה שהוקל לו "אוקיי מעולה" הוא אמר והלך. אחריי חמש דקות הוא חזר ואמר שג'וש יהיה כאן עוד דקה ואז הוסיף "משי? אני יכול לדבר איתך?" אם הוא היה אומר לי את זה לפניי חודשיים כשכל עניין המעבר עוד לא תוכנן, הייתי מופתעת, אבל כמו שכבר אמרתי, מאז שתיכננו לעבור הוא התחיל לדבר איתי יותר, ונהיה ממש כמו שאר החברים שלי. אבל גם עכשיו משהו היה שונה בגישה שלו אליי, כאילו הוא רוצה לומר לי משהו חשוב שלא סובל דיחוי. הייתי בלחץ נוראי והידקתי את הכובע אליי עד שאני אפסיק להסמיק.