עודני זוכרת
"אימא, למה אבא לא חזר?"
עודני זוכרת את עצמי שואלת את אותה שאלה ארורה. ביום בו הכל כבה. הייתי בסך הכל ילדה בת 6 כמו כולן, שחושבת שאבא שלה הכי טוב, הכי חזק וששום דבר לא יעצור בעדו. אך מאז אותו יום לא ראיתי אותו שוב, החיוך המדהים שלו בכל בוקר נותר רק זיכרון. הייתי ילדה תמימה. לא הבנתי את פשר הדברים. מדוע כולם באם לביתנו לבושים בשחור או למה אימא ממלמלת שאבא כבר לא יחזור. יום אחד, מספר ימים לפני יום הולדתי ה-15 אימא שלי קראה לי לחדרה. עיניה היו אדומות, היא סימנה לי להתיישב על המיטה, וכן עשיתי. אף אחת מאתנו לא אמרה דבר. בחדר השתררה שתיקה רועמת. החדר היה שקט, אך יכולתי לחוש בתחושה הקודרת שאפפה אותו.
"אימא, מה קרה?"
שאלתי הייתה הקש ששבר את גב הגמל. מיד אחריה אמי פתחה בבכי תמרורים. ניכר היה שהדבר שהיא חפצה לומר כלל לא משמח אותה.
תגובות (3)
ואוו זה נישמה סיפור עצוב
אך מהחיים תמשיך מחכה להמשך……
אוהבת שרית
ממש אהבתי ואני מחכה להמשךךך :)
תמשיכי