אורח בבית

שפתיים קפוצות ושרירים מוכנים לפעולה, היא הביטה בי. הייתי אויב, והיא הייתה מוכנה להגן על עצמה בכל מחיר. יכולתי לראות שהיא עמדה להכות אותי, אבל לא פחדתי. משום מה, הדמות המצמררת לא הפחידה אותי. היא, כמו רוב הדברים לאחרונה, לא גרמו לי להרגיש אף רגש. כשהיא ראתה שאינני זז, היא התקרבה בזהירות, גורמת לכמה עלים בדרכה לרשרש.
שפתייה היוו כמה מילים שלא יכולתי לזהות, ונער קטן ממנה במספר שנים הגיח מאחורי גזע עץ אחר.
רציתי להסביר לה שאני לא מתכוון לפגוע בה, אבל לא חשבתי שהיא תאמין לי. גם אני לא הייתי מאמין לגבר בן עשרים לבוש רק במכנסיים קרועים עד הברך באמצע שומקום. והיא לא הייתה שונה ממני. היה לה גוף של ילדה, אולי בת חמש עשרה. אבל פנייה הקשוחות הביעו כעס של מאות שנים והאימונים השוו לגופה מבנה גברי ושרירי. זה היה שיערה הארוך שהשתרעה סביב פנייה שהסגיר את היותה בחורה צעירה. הילד, לעומת זאת, נראה קטן ודחלילי, והסתיר את גופו הצנום מאחוריה להגנה.
"מי אתה?" היא שאלה. קולה היה גס, כאילו לא נהגה לדבר את השפה האנגלית לעיתים קרובות, והמבטא שלה היה זר אבל לא יכולתי לזהות אותו. ולרגע, החומה סביבה נפלה והיא הראתה פרצוף עייף. ריחמתי עליה. מאיפה שאני בא, אף אחת בת חמש עשרה לא לוחמת, או מגינה על ילדים מפני גברים חשודים. תהיתי למה היא הרגישה שהיא הייתה צריכה לעשות כן. רציתי להושיט לה יד הוא להציע את עזרתי אבל הייתה לי תחושה שהיא לא רצתה לקבל אותה.
"אורח" עניתי אחרי זמן מה. תהיתי אם המונח אורח באמת התאים למה שהייתי. הכפר עליו היא ניסתה להגן היה הבית שלי לפני זמן ממושך מאוד, אבל אחרי איך שעזבתי דברים כשנסעתי אני לא יודע אם מישהו יסכים לי להיכנס.
לבסוף, הנערה נראתה כאילו התרצתה. "אני מכירה אותך." היא אמרה. "אתה זה שהרג את אחותי."