עד עצם היום הזה עונה 1 פרק 1 עמוד 4

עבירת סצנה הנרי ואמה עומדים מול ביתו

“אל תיקחי אותי חזרה לשם, אני מתחנן.” אמר הנרי בעוד אמה פותחת את שער המתכת המפואר, וגוררת אחריה את הנרי
“אני חייבת. אני בטוחה שההורים שלך דואגים לך מאוד.”
“אין לי הורים,” אמר הנרי הכעוס “רק אמא, והיא רעה.” אמר בהדגשיות על הרעה
“רעה?” שאלה אמה בהרמת גבה, הסתובבה אליו ועצרה מול דלת הבית “זה קצת קיצוני, לא?”
הנרי השתתק לרגע, מבטו ברצפה ואמר בקול עצוב ושקט
“היא רעה. היא לא אוהבת אותי, היא רק מעמידה פנים.” אמה ריככה את פניה ולקחה נשימה עמוקה
“ילד, אני בטוחה שזה לא נכון.” אמרה והתכופפה , מביטה ישירות בעיניו, טרר..
נפתחה הדלת בחריקה קלה, “הנרי??” ומתוכה יצאה אישה בשנות אמצע השלושים לחייה, לבושה בשמלה קצרה אפורה עם שרוולים ארוכים, נעלי העקב השחורות שלה נקשו על רצפת השיש השחורה של גרם המדרגות, והעבירה יד בשיערה הקצר השחור בעצבנות, מחבקת את בנה בהקלה, ומשתדלת שלא למרוח עליו את האיפור השחור הכבד שלה, “אתה בסדר?” אמרה ותפסה בו בכתפיו “איפה היית?!” גבר, גם הוא בשנות השלושים לחייו, יצא מן הדלת, זיפים חומים על פניו, עיניו כחולות, שיערו הקליל והחום הבריק ברוח, וידיו תחובות בכיסי ז’קט העור שלו, “מה קרה?” פנתה האישה אל אמה המסכנה, שרצתה באותו רגע להיעלם- “מצאתי את האמא האמתית שלי!” הרים הנרי את קולו ורץ אל תוך הבית, וניעלם מאחורי דלת העץ הגדולה והמפוארת.
פניה של האישה היו תקועים לרגע באדמה, ומבט לא מובן על פניה, ולאחר דקה התעשתה ” את אימו הביולוגית של הנרי?” שאלה בקול יציב וברור,אמה חייכה מן חצי חיוך עקום “היי.”
“פשוט אלך לראות את הבחור.” שבר את הדממה אותו הגבר שבפינה, ובעודו הולך ממלמל “לוודא שהוא בסדר..”
האישה חייכה,דומעת, “תרצי כוס של סיידר התפוחים הכי טעים שטעמת אי פעם?” אמה הנהנה חצי גמורה
“יש לך משהו חזק יותר?
הן נכנסו לבית ואמה עמדה בכניסה, בעוד האישה נעלמת וחוזרת עם שתי כוסות ריקות ובקבוק
“איך הוא מצא אותי?” שאלה אמה וטמנה ידיה בכיסים
“אין לי מושג.” אמרה ומזגה לכוסות משקה צהבהב מבעבע “כשאימצתי אותו, הוא היה רק בן 3 שבועות,הרשומות היו נעולות, נאמר לי שהאמא הביולוגית לא רוצה שום קשר.”
“נאמר לך נכון” מילמלה אמה
“והאבא?” המשיכה לתחקר האישה “היה אחד..” נאנחה אמה
“אני צריכה לדאוג לגביו?” שאלה בקול מעט תקיף
“נופ, הוא בכלל לא יודע.”
“האם אני צריכה לדאוג לגביך?, גברת סוואן?” התקרבה האישה אל אמה, והגישה לה כוס סיידר
“בהחלט לא.” ענתה אמה, ולקחה את הכוס המושטת מידה.
“גברת ראש העיר” נשמע הקול מגרם המדרגות המפואר, שהיה כולו עשוי מעץ כהה ובסוף המעקה מפוסלים שני ראשי אריות, ואחרי שנשמע הקול, נראה גם האיש, אוחז בגרם המדרגות וממהר לרדת.
“את יכולה להירגע, מלבד היותו ילד קטן ועייף, הנרי בסדר.”
“תודה שריף” ענתה האישה בחיוך, והגבר יצא מן הבית.
“אני מצטערת שהוא גרר אותך מחוץ לעיר.” אמרה האישה והובילה את אמה לחדר ספרייה קטן, ובו ספות לבנות ושולחן קפה קטן, חדר שבוודאי משמש כחדר אורחים.
“אני באמת לא יודעת מה נכנס בו..” אמה האישה
“הילד עובר תקופה קשה, זה קורה.” אמרה אמה והתיישבה על הספה, בעוד האישה סוגרת אחריהן את הדלת וממשיכה בשלה
“את צריכה להבין, מאז שמוניתי לראש העיר, איזון דברים הפך למסובך.”
היא העבירה יד בשיערה, ואמה לקחה לגימה טובה מן המשקה
“יש לך עבודה אני מניחה?”
“אממם, אני מעסיקה את עצמי, כן.” ענתה אמה בחצי חיוך והניחה את הכוס על השולחן
“תארי לעצמך שיש לך עוד אחת על גבי זה.” התיישבה האישה
“וזה להיות אמא חד הורית, אז אני מקפידה על הסדר., אני קפדנית?, אני מניחה אבל אני עושה את זה לטובתו. אני רוצה שהנרי יצטיין בחיים, אני לא חושבת שזה הופך אותי לרעה נכון? שאלה בחצי חיוך
“אני בטוחה שהוא סתם אומר את זה, בגלל הקטע הזה עם האגדות.” אמרה אמה הושיטה ידה אל הכוס ולגמה עוד לגימה
“איזה קטע עם האגדות?” שאלה האישה, לא מבינה על מה מדובר
“את יודעת, הספר שלו, איך הוא חושב שכולם דמויות מצוירות ממנו. כמו שהפסיכיאטר שלו הוא ג’ימיני הצרצר.” אמרה בקול רך
“אני מצטערת, באמת שאין לי מושג על מה את מדברת” אמרה מעט מבולבלת
אמה חשבה רגע אם להגיב או לא
“את יודעת מה?, זה לא ענייני. הוא הילד שלך.. ואני באמת צריכה ללכת..” אמרה ולקחה עוד לגימה
“כמובן.” אמרה האישה קמה ופתחה את הדלת, אמה סיימה במהירות את נמשקה שלה ויצאה מן הדלת של חדר האורחים, ושל הבית, היא הלכה בעצבות מן השער הגדול, ומחשבות אינסוף בראשה, היא נעצרה במדרכה והסתובבה, מביטה על זוג עיניים עצובות, מביטות אליה מהחלון שבקומה השנייה, ולבסוף הנרי שלח את ידו אל הוילון, וסגר.

עבירת סצינה מכונית צהובה נוסעת בודדה על הכביש, טיפות גשם מכות ללא הפסק, והרוח מנשבת בעצים

אמה מביטה על הדרך, וקול הגשם הקופח על המכונית חזק, אמה מטופפת על ההגה בעצבנות ונושמת בכבדות, רגע.. עוברת מחשבה בראשה, היא הפנתה את מבטה אל המושב שלידה, ועליו, ספר. הספר של הנרי.
“ממזר ערמומי..” מילמלה בחיוך, והגשם נהיה חזק יותר ויותר, היא החזירה את מבטה אל הכביש, כמטר מן המכונית עמד זאב כפוף אזניים, ועיניו פעורות באימה, אמה השתנקה בפחד, והסיתה את כיוון ההגה, הכי מהר שרק יכלה.
רעש חריקת הבלמים היה מחריש אזניים, פנסי המכונית היבהבו, הכל קרה כאילו בהילוך איטי, אך היה כל כך מהיר..
המכונית סטתה על צידה והתנגשה בחוזקה בשלט שעליו התנוסס השם “ברוכים הבאים לסטוריברוק” אמה התמוטטה על ההגה ואיבדה הכרה, בעוד רעמים נשמעים ברקע.
“אווווווו” נשמע הזאב מיילל, וערפל ערפילי של לפנות בוקר כיסה את הכביש.
הרוח המנשבת, הכניסה עלים אל תוך המכונית, והעיפו מצד לצד את דפי הספר, עד שעצרו על דף ובו נראה..

עבירת סצינה

שלגייה השקיפה על הממלכה מן המרפסת בפנים מודאגות, וכלאחר רגע חזרה לבפנים נסערת
“אני לא רוצה לעשות את זה.” דמעותייה כמעט וחוזרות, מאז דברי המלכה, לא היה יום ולילה שעברה מבלי ליבכות
“זו חייבת להיות את.” אמר הנסיך דיוויד, משתדל להיות אדיש, אך..
“אני לא עוזבת אותך.” אמרה נמרצות והתקרבה אליו במהירות, דיוויד עטף אותה בזרועותיו, מנסה כמה שיותר לנחמה
“זו הדרך היחידה.” התחננו עיניו לעיניה, אך מסך הדמעות מנע משלגיה לראות, או אפילו להקשיב, לבעלה.
“את תיכנסי לשם, ותהיי מוגנת מהקללה.” שלגיה אחזה בעורפו, והתחננה
“הוא אמר שזה יהיה ביום הולדתה ה28!” ודיוויד פשוט חייך חיוך דבילי ואמר
“מהן 28 שנה כשיש לך אהבה נצחית?” שלגיה נטמעה בחזהו, רוצה שלא להקשיב, מנסה ליהנות מכל רגע..
“יש לי אמונה” לחש דיוויד “את תצילי אותי כפי שהצלתי אותך.”
שלגייה יצאה מבין זרועותיו וליטפה את פניו, מביטה עמוק לעיניו, עיניים שיכול להיות ולא תראה לעולם.
היא העבירה אצבעותיה על פניו, מקווה שתזכור אותן לנצח, היא ליטפה קלות את שיערו, ונישקה אותו. הייתה זו נשיקה חושנית ועוצמתית שנמשכה זמן רב, אך לא מספיק, הלוואי שזה היה נמשך לנצח.. חשבה שילגיה והתנתקה בפתאומיות מבעלה, מביטה בו בהבטה מוזרה, מעין הפתעה ובהלה.
“מה קרה?” שאל דיוויד, ושילגיה אחזה בבטנה, מתקפלת, “התינוקת.” לחשה
“היא יוצאת.” השתנקה.

על חומות הטירה עמדו הגמדים וכמה חיילים, שנראו מתוחים למדי.
הלפידים בערו בפראות, והשמים נהיו סגולים אדמדמים, אימה היתה תלויה באוויר.
רגזני לגם לגימה גדולה ממימייה שכנראה החלה משקה אלכוהולי והביט אל האופק, אי שם אל בין שני ההרים, “תתעור, תתעור!” בעט קלות בישנוני
“תראה!” מן כיוון ההרים התחיל לזרום אל השמים ענן סגון אפל וברקים ירוקים יצאו ממנו והרסו את העמק היפה בשניות, מחזה נורא שכזה אפילו יכל להבריח חיות פרא אמיצות במיוחד. הוא התקרב מהר ומהר יותר, וברקע נשמעו רעמים
“הקללה!” צעק רגזני ורץ אל פעמון השמירה
“היא כאן!” אך קולו כמעט שנבלע ברעש שיצר הפעמון.