עד הרכבת הבאה: פרק 17

"מה זה?"קולה של לילי נישא ברוח לעברי ואני לא יכול שלא לתהות כיצד היא הצליחה להתגנב אליי בלי שאשים לב. למען האמת, ידעתי שהיא אמורה להגיע, הרי קבענו זאת רק בבוקר, אך משום מה ראשי אינו נמצא פה, וזה לא רק בגלל ניק יותר.
"אני לא יודע." אני עונה לה בכנות אבל לא נותן לה לראות את המחברת, משהו אמר לי כי אסור לי לעשות זאת, שהמחברת הזו מיועדת לעיני בלבד. אני מתחיל להרגיש כמו הגיבור ההוא בסרטי נעורים או רומנטיקה, זה שמחכה שנערה תגיעה ותציל אותו, תגרום לו לנצל את החיים עד תומם. הבעיה היחידה היא, שהנערה שלי כבר מתה מזמן אך אני עדיין לא מצאתי דרך להמשיך בחיי.
"מה הצבע האהוב עלייך?" לילי שואלת לפתע ואני מוצא את עצמי מגלה שלא חשבתי על זה כבר זמן מה. זאת אומרת, רוב הבגדים שלי אפורים או שחורים או סתם זוג ג'ינס ישנים אז אני לא באמת חושב על צבעים כבר זמן מה.
"את רוצה לנסות לנחש?" אני שואל אותה בתגובה, פשוט משום שכך נהגתי לדבר עם החברים הישנים שלי, ולמרות שלא עשיתי שום דבר כזה כבר פרק זמן שנראה כמו שנים, אני לא יודע מה עוד לעשות, הרי היא בסך הכל ניסתה להכיר אותי טוב יותר, להיות חברה שלי. היא זורקת ניסיונות באוויר ואני פשוט צוחק בכל פעם שהיא מנחשת לא נכון.
"את יודעת זה מצחיק, בגלל שניק הצליחה לנחש את הצבע האהוב עליי כבר בניסיון הראשון," אני תוהה מה יקרה אם אקפוץ מהבניין, האם כגיבור על אני בכלל יכול למות? "אם לומר את האמת בכלל לא ידעתי שירוק זה הצבע האהוב עליי עד שהיא אמרה זאת בקול." האם אני נואש מספיק בשביל לנסות את העניין? אני מניח שזוהי השאלה האמיתית.
לילי צוחקת ועיניה הזהובות תופסות את קרני השמש בדרך שגורמת לי לתהות מאיפה אני מכיר אותן, כי אני יכול להישבע שראיתי כבר את העיניים האלו מתישהו, למרות שאני ולילי מעולם לא נפגשנו לפני כן, אני בדקתי.
"זוכר שהבטחתי להראות לך מאיפה קיבלתי את המחברת?" היא שואלת, ומוציאה את הטלפון שלה בשביל לשלוח הודה מישהו, אני יודע שזה לא ענייני, אך אני לא יכול לעצור את עצמי מלהבחין בכך.
"כן?" זה מוזר, אנחנו לא נמצאים פה הרבה זמן, אבל השמיים כבר מתחילים להחשיך. אני לא יכול שלא לחשוב שוב על הציורים האלו, גם על אלו של ניק וגם על אלו של לילי, הם היו שונים לחלוטין, אך משהו לחש לי שהם בעצם אותו הדבר. זאת אומרת, לא בדיוק אותו הדבר, אבל זה נראה כמעט כאילו הם נכתבו באותה השפה, היו להם מאפיינים דומים ושניהם גרמו לראשי לפעום בכאב בזמן שניסיתי לפענח אותם.
"אז כדי שנתחיל לזוז." היא קמה ממקומה וקופצת מהבניין. אלים, הנערה לא יודעת מתי היא מנסה יותר מידי, אך אני מניח שזה נחמד בצורה משונה.
איני משתמש באותה הראוותנות שלה, אני פשוט משנה את צורתי לעורב ועוקב אחריה. טוב, אני מניח שאני כן מתרברב בכוחותי, אך אני אמור לעשות זאת בשלב מסויים, לא? הרי אנחנו מכירים כבר כמעט כחודשיים. אני שמח שהחלטתי להחליף צורה בשביל לעבור את המרחק ההוא, משום שאני לא יכול שלא לצחוק מהבעת הפנים המופתעת שלה כאשר העורב התמים לצידה הופך להיות אני ברגע שאנחנו עוצרים.
"אלוהים," היא אומרת ופשוט בוהה בי במשך זמן מה. "ידעתי שאתה יכול להחליף צורה, אבל לראות את זה באמת, זה פשוט מוזר." היא מוסיפה ומעבירה יד בשיערה הקצר פתאום ואני לא יכול שלא לשים לב שהיא הספיקה להחליף לצורת גיבור העל שלה. לא היה ממש הבדל גדול, זאת אומרת, הבגדים שלה היו בערך אותו הדבר, זאת אומרת בגדים אזרחיים לחלוטין לא ספנדקס ולא שטויות בסגנון, פניה בסך הכל נראו מעט אחרת ושיערה היה בגוון מוזר של ורוד, הוא נראה כמעט כמו מסטיק. אני מחליט להחליף גם אני את צורתי, הרי יש לי מספיק בעיות גם בלי שאיזה אידיוט מהצד הלא נכון של העיר יזהה אותי.
"לאין את לוקחת אותי?" אני שואל לאחר שעברנו בסמטה חשוכה נוספת, אני לא בטוח כמה זמן אנחנו כבר הולכים אך זה נראה כנצח. היא מחייכת לעברי כאשר היא עונה לי ואני כמעט יכול להישבע שהיא נראית כמו טורף.
"לאחד המקומות הכי חשוכים בעולם הזה." היא אומרת וצוחקת, ולמרות זאת רעד עובר בגבי, אני יודע בדיוק כמה חשוכה העיר הזאת באמת, ואני ממש לא צריך עוד אפלה בחיי.