עד הרכבת הבאה: פרק 15

"לא ציפיתי שתגיע לפה בצורה האנושית שלך." היא אומרת, ולמרות שגבי היה מופנה אליה יכולתי לשמוע שהיא לא נמצאת בנעליה הרגילות, משמע גם היא לא הגיע כגיבורת על.
"מצחיק שאת אומרת את זה." אני אומר ומעיף מבט קטנטן מעבר לכתפי. השיער הכהה שלה והג'ינס מספרים לי כי צדקתי, לא שזה משנה באמת. היו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם, למשל מה לעזאזל אני אעשה עם מה שמחכה לי בבית? איפה אני אשן הלילה?
"אני שמחה שרצית לדבר איתי, משום שיש לי כל-כך הרבה לספר לך." היא אומרת בסופו של דבר ומתיישבת בקצה הבניין על ידי. אני לא ממש בטוח למה, אבל אנחנו ממשיכים להיפגש על גגות של בניינים, אני מניח שזה בגלל שהמקומות האלו נטושים לרוב.
"אוקיי, אז אחרי שסיפרת לי על ניק, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה." היא מוסיפה ומניחה מחברת על ברכיה, היא מתחילה לדפדף בה עד שהיא מגיע לעמוד מסויים. אני לא יודע מה היא כבר יכולה לומר, ולרגע אחד, אני תוהה האם לא הגיע הזמן פשוט לוותר על כל העניין, על כך השטויות האלו של גיבורי העל, אני פשוט כל-כך עייף.
"אני יודעת שזה ישמע לך מוזר, אבל אני ראיתי את ניק," היא אומרת וזורקת לעברי מבט מהיר, לא יותר ממבט חטוף אבל משהו בו נראה מעט רדוף."היא הנערה הבלונדינית עם כובע ינשוף, נכון?" היא שואלת ואני לא יכול שלא להנהן, בזמן שאני נזכר שזו התלבושת האהובה עליה כאשר היא מופיע לצידי. משהו מושך לרגע את תשומת ליבי, היא תמיד קראה לניקולט ניק, וחשבתי שזה מוזר, זאת אומרת שהיא לא באמת הכירה אותה, אז למה היא קוראת לה בכינוי חיבה? לקח לי רגע להיזכר שמעולם לא אמרתי לה את שמה המלא של ניק, אז איך היא תוכל לדעת אותו?
"אמרתי לך שאתה צריך לבוא לפגוש אותה." קולה של ניק נישא באוויר אבל היא אינה מופיעה, כמה חבל. אני מניח שזה מוזר, שפתאום ניק היאלא סתם משהו שהדמיון שלי יצר, שעוד מישהו רואה אותה. אבל אני לא מבין למה זה הופך אותה, האם היא רוח רפאים? או שאולי היא משהו יותר מזה?
"אז חקרתי קצת לעומק, אני בטוחה שלא אכפת לך, וגיליתי כי ניק היא לא היחידה שמתה בדרך הזו." היא אומרת וחוזרת להביט במחברת שלה, מחפשת משהו, למרות שמשהו אמר לי שהיא יודעת את כל המידע הזה בעל פה והיא פשוט משתמשת במחברת בהסחת דעת לעצמה.
"מה זאת אומרת?" אני שואל, עדיף ללכת סחור-סחור בינתיים, משום שאני לא ממש יודע מה אני עלול לגלות בסוף. אני חושב שדילגנו על כמה שלבים, משום שהיא לא אומרת לי דבר על מה שהיא חושבת שקורה פה, היא פשוט מספרת לי מה שהיא יודעת בוודאות. הדרך בה היא מנהלת את השיחה הזו גורמת לי לתהות מה היא לא מוכנה לומר לי.
"בערך באותו זמן שבו ניק מתה, כשלושים אנשים מתו כמעט באותה דרך בדיוק בה מתה ניק, עשרה נוספים שרדו "תאונות" דומות וחמישה עשר נוספים פשוט נעלמו כליל." היא אומרת ומרימה את מבטה אליי בפעם הראשונה הערב, עיניה היו זהובות בצורה נפלא, מזכירות לי משהו, אם כי אני עדיין לא בטוח מה.
"למה יש לי הרגשה שיש לך תיאוריה מטורפת כולשהי בנושא?" אני מתבדח, לא בטוח שאני רוצה תקוות שווא, אך בו זמנית, אני מוכן לעשות הכל בשביל לתת לרוצחים של ניק את מה שמגיע להם.
"כי יש לי אחת כזו,"היא מוסיפה וחיוך קליל על שפתיה, נראה שהיא בדיוק הגיע אל העמוד אותו היא חיפשה." הינה, תביט בזה," היא מוסיפה ומעבירה לי את המחברת, הציורים האלו, הזכירו לי משהו, דבר מה כמעט קדמון, ישן הרבה יותר ממני או מכדור הארץ הזה,משהו שאני לא אמור להכיר." אתה מזהה אותם נכון?" היא נשמעת נרגשת, אך כל מה שאני רציתי לעשות היה לגרש את תחושת האפלה שהסמלים האלו יצרו בי.
"לילי," אני אומר ותוהה כיצד לאין אנחנו ממשיכים עכשיו." תעזבי את המחברת בעדינות." אני אומר בכל הרוגע שאני יכול לגייס, מה שאומר שאין כל-כך הרבה ממנו.
"אבל אם היא תיפול אז אנחנו נאבד את זה לנצח!" היא אומרת במחאה, ורק מבטי עוצר אותה מלחבק את המחברת אל חזה.
"עדיף אותה מאשר אותך." אני אומר ומביט כיצד היא נכנעת להיגיון שלי, נותת למחברת לצנוח אל הקרקע. הקטע המפחיד הוא, שברגע שהמחברת פגע ברצפה תחתינו, היא פשוט נעלמה.
"לילי, זה קסם שחור, את לא אמורה לגעת בדברים כאלו." אני לא יודע, איך אני כל-כך בטוח בדבריי, אבל משהו עמוק בתוכי היה בטוח בזה, משהו שבדיוק כמו הסמלים ההם היה עתיק מכפי שיכולתי לשער.
"איפה השגת את זה בכלל?" אני שואל בסופו של דבר, מנסה לטהר את האווירה סביבנו .
"אני אראה לך מחר." היא אומרת ואני נשבע שאני יכול לראות שביב של שובבות בחיוכה הזעיר, חיוכי הופיע שנייה אחרי כן, כל העניין הזה כמעט גרם לי לשכוח הכל, זאת אומרת עד שקלטתי שהטלפון שלי מצלצל.
"מה קרה?" לילי שואלת, אני מניח שהבעת פניי מסבירה כמה נמאס לי מהכל באותו הרגע, לא שהייתה לי סיבה להסתיר משהו ממנה, היא הייתה הדבר הכי קרוב לידידה שנשאר לי במקום הזה.
"אבא שלי הגיע לביקור," אני אומר במרירות."ואני לא מתכוון לדרוך שוב בבית ההוא עד שהוא יעזוב." אני מוסיף, לא רוצה להוסיף שום דבר שאני לא חייב ואני יודע שהיא תבין את זה.
"יש לך מקום להיות בו עד אז?" היא שואלת ומבינה לבד את התשובה כאשר אני מסרב לפגוש במבטה. אני לא באמת רוצה להודות בזה בפניה, אך אין לי את הכוח לשקר יותר, עשיתי זאת יותר מידי בשנים האחרונות ואני פשוט עייף.
"טוב, קדימה, אתה בא איתי," היא מוסיפה כאשר היא קמה ומשאירה אותי ממש מבולבל. "מה נראה לך שאני עומדת להשאיר אותך לישון במכונית שלך או משהו?" היא מוסיפה בצחקוק ומושכת אותי אחריה, אני לא ממש בטוח מה הייתי עושה בלעדיה, זאת אומרת, אני מניח שבאמת הייתי ישן במכונית שלי או משהו, אך זו לא הנקודה. אם בכלל יש אחת כזאת.
"אני לא יודע איך אוכל להודות לך." אני אומר, וחוזר למה שאימא לימדה אותי, ברגעי אי-וודאות יש להשתמש בנימוסים. אני לא זוכר כמה פעמים במהלך חיי השתמשתי בעצה הזו, אני מניח שזה מוכיח כמה היא שימושית.
"אין בעיה," קולה נשמע כל-כך קליל ואכפתי, שאני תוהה לרגע אם זה יהיה בסדר לבכות מעט, משום שעבר זמן מאז שמישהו דיבר אליי כך בלי שתהיה לו איזו אג'נדה נסתרת."זאת אומרת, בשביל מה יש חברים?"