עד הרכבת הבא: פרק 12

אני לא יודע מה גרם לי לחשוב על כך, אך לפתע הבנתי שלא ביקרתי את ניק כבר הרבה זמן.
אני לא מאמין שכבר עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שביקרתי בקבר שלה.
בחודשיים הראשונים, הייתי מגיע לבקר כל שבוע, אך בשלב מסויים לא יכולתי עוד לגרום לעצמי להגיע לשם, להניח את זר הפרחים ההוא, לא יכולתי להסתכל על הקבר ההוא ולחשוב שאיכזבתי אותה, שלא הצלחתי להציל אותה.
לא שהייתי צריך ללכת אל בית הקברות בשביל לראות אותה. ראיתי אותה בכל מקום אליו הלכתי, שמעתי את צחוקה מהדהד במסדרונות ריקים, הרחתי את הבושם שלה בכל משב רוח, היא הייתה איתי בכל צעד שעשיתי.
התחלתי להרגיש מעט כמו בית רדוף, מהסוג שיש לו רוחות לא רק בבית הקברות בחצר האחורית, אלא גם בחצר הקדמית ובחדר השנה. היא הייתה בכל מקום אליו הסתכלתי ומעולם לא הסכימה לעזוב. לא שרציתי שהיא תעזוב אותי, לא רציתי להישאר לבד, לא הייתי מוכן לזה עדיין.
ישבתי על קצה הבניין והתעלמתי מצלצול הטלפון שלי. ידעתי שזו אימי, מנסה לדבר איתי. היא מנסה לדבר איתי הרבה לאחרונה, לא שאני עונה לשיחות שלה, או שאני נמצא בבית בשביל שהיא תוכל לדבר איתי, זאת אומרת, אני כן נמצא בבית, אך לא כאשר היא נמצאת שם, ומלבדה אני לא מכיר כמעט איש בעיר הזו כך שאיש לא מציק או מפריע לי.
אני יודע שאימא שלי צודקת, שהגיע הזמן שאני אמשיך הלאה, אך איך אני אמור להמשיך הלאה כשניק יושבת ממש לידי?
היא לבושה בדיוק כמו בערב בו יצאנו פסטיבל החורף. הערב הזה היה כמעט לפני שנה, מעט אחרי שגיליתי שהיא מתכננת להיתאבד. חשבתי שאם נעשה משהו כיף, שאם אני אסיח את דעתה, היא תרגיש יותר טוב. ניק ניראת מקסים באותו ערב, היה לה כובע גרב מוזר שנראה כמו ינשוף, לצעיף והכפפות שלה היה אותו גוון כחול נפלא בעל הדפסי פתיתי שלג ושיערה היה פרוע וגלי ומקסים.
אני מניח שזו דרך טובה לזכור אותה, עם כוס שוקו מעלה אדים בידה כשהיא נראית זורחת ומאושרת. כשאני חושב על זה עכשיו, עברה כמעט שנה מאז אותו יום של פסיבל החורף, אלוהים אני לא מאמין שהיא לא פה.
"אבל אני כן פה." ניק אומרת בשקט ומחייכת אליי, זה קורה הרבה לאחרונה, שהשיחות האלו בין שנינו, הא מבטיחה לי שהיא באמת פה ואני נותן לה.
אני מניח שזה אמור להדאיג אותי, אבל אני לא רוצה להקשיב להיגיון, בגלל שכל מה שנאי רוצה זה עוד כמה רגעים איתה, עוד כמה זכרונות חדשים. זאת אומרת, המצב היה כמעט מושלם, אפילו לא היינו צריכים לעבור את כל הקטע בו אנחנו רבים ברגע בו היא מבינה שאלכס הוא הזיקית.
"אני עדיין לא מבינה למה אתה מבלה כל-כך הרבה זמן כזיקית." היא אומרת, אך זו לא תלונה, לא בדיוק משום שנראה שבדיוק כמוני, היא נהנת מהנוף עוצר הנשימה שאפשר לראות מגגות הבניינים.
"בגלל שזה קל יותר." אני אומר לה בשקט, ומקווה שבגלל שהיא בעצם פשוט חלק מהזדמיון שלי היא תסתפק בזה, אך כרגיל, לנסיכה הלוחמת שלי יש רעיונות משל עצמה.
"מה זאת אומרת?" היא שואלת, ראשה מופנה מעט הצידה והשפתיים הורודות שלה גורמות לי לשכוח הכל לרגע.
"אני לא צריך לדבר עם איש כאשר אני הזיקית," אני מתחיל לומר אך מבין שיש כל-כך הרבה יותר מזה, שזו לא כל הסיבה." משום שכשאני הזיקית איש אינו יכול לומר לי שאת באמת מתה, איש אינו יכול לנפץ את הבועה שלי," אני מוסיף ושולח אליה מבט מזווית עיני." כל עוד אני אמשיך להיות הזיקית העולם שלי לא חייב להתמוטט." אני מוסיף ומרשה לעצמי לשחק עם אחת מקווצות השיער שלה, זאת אומרת, אני מרשה לעצמי לחלום על זה, משום שאני יודע שאם אנסה לשחק בשיערה אגלה כי היא לא אמיתית.
אני מתכוון לומר משהו נוסף אך אז משהו בזוויות עיני תופס את תשומת ליבי, ולפני שאני מבין מה קורה, אני מוצא את עצמי פוגש במבטה של נערה היושבת על הבניין ממול.
אני מכיר אותה, זאת אומרת אני לא באמת מכיר אותה, אין לי מושג מי היא, אבל אני יודע מה היא, אני יודע שהיא כמוני.
בפעם הראשונה בה ראיתי אותה, שמחתי. לקח לי זמן להבין ששמחתי לראות אותה, משום שלא שמחתי מאז שניק מתה, זה הפך לרגש כמעט זר לי.
אני לא ממש יכול להסביר למה, אך ליבי קפצץ בשמחה למראה, אולי זה בגלל שהוא הבין שאני סוף-סוף לא לבד, בגלל שהוא ידע שאני לא היצור היחיד באזור או בעולם הזה.
ידעתי שאני צריך לדבר איתה, לגרום לה להיפתח אליי, משום שאולי היא יודעת מה קורה איתנו, מה אני לעזאזל, אולי יש לה תשובות למיליון ואחת השאלות שיש לי.
אך במקום לעצור אותה ולבקש תשובות, אני פשוט מהנהן לעברה וצופה בה עוזבת. אני לא יכול להסביר למה אני עושה את זה, אך זה פשוט כך.
לא הייתי מוכן לאבד את הרוגע שקיבלןתי כאשר הייתי הזיקית, כאשר הייתי לגמרי לבדי על גג העולם עם ניק לצידי, לא הייתי מוכן שהבועה הזו תתנפץ, אפילו לא בעד תשובות, אפילו לא בשביל הנערה המסקרנת עם השיער הורוד.