עד הרכבת הבא: פרק שישי

לקח לי כמה ימים, אך בסופו של דבר, הצלחתי למצוא את הכוח לחזור לבית הספר. לא באמת רציתי לעשות זאת אך ידעתי שהדרך היחידה להוריד את אלכס מגבי.
אני חושבת שגיבור העל המוזר ההוא סיפר לו על מה שקרה בערב הקודם. אני מניחה שהם סוג של חברים או משהו בסגנון, משום שאלכס הגיע אל ביתי כמעט כל יום אחרי בית ספר, כנראה פשוט בשביל לוודא שאני עדיין נושמת.
זה היה נחמד שלמישהו היה נחמד, אבל אחרי יותר משנה שבה כמעט לאיש לא היה אכפת מה אני עושה, יחסו של אלכס היה הרבה יותר מידי בשבילי. זאת אומרת, הייתי רגילה לכך שאני יכולה לעשות מה שבא לי מתי שבא לי ופתאום, מצאתי את עצמי בעמדה בה מישהו באמת רוצה שאסביר את מעשי.
אני מניחה שזה מוזר שפשוט נתתי לו לחזור אל חיי כך, אך כאשר הוא הגיע אל דלתי החבורות שלו כבר התחילו לדהות והשתיקה שלנו הייתה מן הסכמה מוזרה בינינו שאנחנו לא מזכירים יותר את היום ההוא.
"היי." אני אומרת כאשר אני מניחה את תיקי על השולחן ליד אלכס. הוא נראה כמעט מפוחד לרגע, כאילו הוא ראה רוח רפאים. אני כמעט בטוחה שהוא חושב שבמוח שלו משחק איתו, אז אני נוגעת בו כאילו בטעות בשביל להראות לו שאני באמת עומדת מולו. אני לא בדיוק בטוחה מה עומד לקרות עכשיו כשהוא יודע שאני אמיתית, אך לפחות נראה היה שהוא נרגע קצת.
"את בטוחה שאת רוצה להיות פה?"הוא שואל בדאגה, ומביט לצדדים, אני חושבת שזה מתוק שהוא חושב שאני שברירית. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה סוג של מוצא חן בעיני, למרות שהוא עדיין נראה הרבה יותר מידי מבוהל.
"חשבתי שבטח משעמם לך פה בלעדי," אני אומרת ומחייכת לעברו, אני חושבת שאני בעיקר עושה את זה בשביל להוכיח לו שאני בסדר. "הרי המקום הזה הוא כמו גיהנום כשאני לא פה." אני מוסיפה בביטחון ומגחכת לעברו. הוא נרגע כאשר אני מתיישבת במקומי, ואני יודעת שהוא מרגיש כאילו הכל כרגיל, כאילו הכל נמצא במקום הנכון שלו. אני מניחה שאני חושבת כך רק משום שזה מה שאני מרגישה.
כאשר המורה נכנסה אל הכיתה, הפסקנו לדבר במשך זמן מה, וכאשר דיברנו זה היה בשקט במשפטים קצרים, לא שהיה לנו ממש על מה לדבר. כל מה שאמרנו היו בעיקר עקיצות על המורה למתמטיקה ובית הספר המשמים הזה. מיותר לציין שאני שונאת את המורה הזאת.
היא תמיד בוהה בי במין מבט עקום כזה, ואני לא בטוחה אם זה בגלל הדרך בה אני מתלבשת או נראית, אבל אני די בטוחה שגם היא שונאת אותי, אם כי היא לעולם לא תוכל לשנוא אותי כמו שאני שונאת אותה. ולרוב אין לי ממש בעיות עם השנאה שלה, אך כמעט אני מרוצה, משום שאני חושבת שהשנאה שלה נדבקה גם אל אלכס, בגלל שברגע שנמאס לה לראות את הפנים היפות שלי היא הוציאה את שנינו מהשיעור.
בקושי הספקנו לצאת מהכיתה לפני שהתחלנו לצחקק כמו שני מטומטמים, היום הזה כבר עכשיו היה הרבה יותר נחמד משחשבתי שהוא יהיה.
אני לא ממש זוכרת את השיחות שלנו מאותו היום, למען האמת אני לא זוכרת את רוב היום ההוא, אך הדבר היחיד שאני זוכרת הוא מחשבה יחידה שהמשיכה להסתובב במוחי.
לפגוש אותו היה כמו לצאת למלחמה, אני לעולם לא אהיה אותו הדבר שוב.