עד הרכבת הבא: פרולוג

אני עומדת על פסי הרכבת ותוהה כמה זמן נשאר לי עד הרכבת הבאה.
אני מקשיבה לדממה לרגע ולמרות שאני לא שומעת רכבת מתקרבת אני משאירה את פתח המילוט שלי פתוח.
אני מורידה את התיק מגבי ושולחת עוד מבט אחד אל הפתח לתעלה התת קרקעית, ממבט ראשון ניתן לחשוב שהתעלה מובילה למערכת ביוב, אך האמת היא שהיא פשוט חלק מהקטקומבות. אחד ההבדלים החשובים ביותר בין שני המקומות הוא הריח, כי אף על פי שהקטקומבות בהחלט בעלות ריחות מוזרים, הם עדיין הרבה יותר טובים מאלו של מערכת הביוב במקום הזה. אני נשבעת שאפשר למות מחשיפת יתר לחלק מהריחות האלו.
אני מרימה פחית צבע, ובוהה בקיר מולי, אין עליו כמעט גרפיטי, ואלו שיש עליו הינם קטנים או חסרי משמעות, אך בניגוד לכל שאר האנשים שמצאו את עצמם עומדים כאן, אני ידעתי שהעבודה שלי תהיה גדולה ובולטת, ידעתי שיש לי את כל הזמן שבעולם, יחסית אליהם לפחות.
"מה את עושה פה?" קול מאחורי שואל, ואני מוצאת את עצמי קופצת מההפתעה ומפילה את הסקיצה של הציור מידי.
"אני יכולה לשאול אותך את אותה השאלה." אני אומרת כאשר אני נתקלת במסכה המוכרת, אני מניחה שהרגשתי הקלה למראה מישהו מוכר, למרות שאני בהחלט הייתי מעדיפה שהוא יהיה עובד רכבת שבא לנזוף בי על כך שאני לא אמורה להיות שם.
"כן טוב, אני שאלתי קודם." הוא אומר ומחייך אליי את חיוכו השובב. אני מנסה להעמיד פנים שזה לא משפיע עליי, אבל אני מניחה שיש משהו מסויים בבחור במסווה שפשוט כובש לב של כל בחורה. אם כי אני חייבת להודות שזה בעיקר משפיע עליי בגלל שהוא הדבר הכי מעניין שקרה בעיר הזו כבר נצח, כל המקום הזה כל-כך מיושן וחסר ברק שכבר התכוונתי לוותר על המקום הזה, אך אז הוא הגיע, כולו בדיחות גרועות ורצון לעשות טוב.
"אני לא מדברת עם זרים." אני עונה לו ומתכופפת להרים את הסקיצה של הציור שלי.
"די מותק," הוא אומר ולוקח את פחית הצבע מידי, דבר אשר גורם לי לפגוש במבטו."אני גיבור-על, כל העיר מכירה אותי." הוא מחייך לעברי את החיוך הממזרי שלו ואני תוהה אם יכאב לו כאשר אמשוך באחת מאוזני התחפושת שלו, אני מקווה שכן.
"אני לא מכירה אותך אישית, אז אתה עדיין זר." אני אומרת ומגלגלת את עיני בזמן שאני מתכופפת להרים פחית צבע אחרת מהתיק שלי. אין לי שום מושג איך אני אסחוב את התיק הזה חזרה הביתה, לא בגלל שאני מפחדת שההורים שלי יתחילו לבלוש בעניינים שלי וירצו לדעת מה נמצא בה אלא בגלל שהתיק כבד ואין לי שום מושג איך הצלחתי להביא אותו לפה על האופנוע שלי בלי להרוס הכל.
הוא שותק ומשהו בזה מטריד אותי מספיק בשביל שאפגוש את מבטו הזהוב, יש משהו מוכר בעיניים האלו, אך אני לא יכולה לחשוב על זה, לא עכשיו, הרכבת הבא יכולה לעבור פה בקרוב ואני עדיין לא התחלתי.
"אני לא מכירה אותך בחיים האמיתיים, נכון?" אני שואלת בזמן שאני מתחילה לצייר, יודעת שאני צריכה פשוט להתעלם ממנו, אך יש משהו בדרך בה הוא מביט בי בזמן שאני מציירת, שגורמת לי לשכוח לרגע שאני שונאת אותו.
"לא." הוא אומר במין קול קטן ולא מתחייב, דבר אשר גרם לי להבין כי אנחנו מכירים, לפחות בערך, ולשלוח אליו מבט נוסף, אשר לא אמר לי דבר, משום שלא הכרתי אף נער בגילי עם עיניים זהובות כשמש, אך מצד שני, זה לא שאני מבלה את זמני בחלומות על הבחורים במקום הזה.
"יודעת מה?" הוא שואל בסופו של דבר, בדיוק כאשר השתיקה עמדה להפוך לבלתי נסבלת."בואי נעשה הכירות." הוא אומר והצחוק הקטן והמוזר שהוא צחק לעצמו גרם לי לחייך.
"אני הזיקית, גיבור העל הכי מדהים שהעיר הזאת ראתה."הוא אומר ואני יכולה לשמוע כיצד הוא מנפח את החזה שלו בגאווה.
השם הזה היה פשוט מטומטם, משום שאני חייבת להודות שיש בו משהו שמזכיר זאב ולא זיקית. אני חושבת שזה משהו בשיער הלבן והעיניים הזהובות, או שאולי זה דווקא החיוך חושף השיניים שלו, אני לא ממש בטוחה, אך הוא בהחלט לא נראה כמו זיקית, זאת אומרת, איך מישהו יכול להיראות כמו זיקית?
אני מניחה שהייתי צריכה לקרוא ביותר תשומת לב את הכתבות עליו, אולי זה היה עוזר לי להבין את המצב הזה.
"אתה גיבור העל היחיד שהעיר הזאת ראתה," אני אומרת וצוחקת."חוץ מזה, איזה מין שם זה זיקית?"אני שואלת בזלזול, אך ברגע ההוא אני מפסיקה להתמקד בו וחוזרת אל הקיר ואל יצירת האומנות שלי, נזכרת שבקרוב מאוד הרכבת אמורה להגיע.
"אני לא יודע," הוא מודה באי רצון, ואני מספיקה לזרוק אליו מבט ממש בזמן בשביל לראות חיוך קטן מוצא את מקומו על שפתיו."קיבלתי אותו מאחד הכתבים בעיר הזו, וכמו שאמרת, אני גיבור העל הראשון כאן, אז אני מניח שאין להם ממש ניסיון." נראה שבמקום להסביר את עצמו הוא פשוט ממלמל, כאילו הוא לא בטוח מה הוא עוד אמור לעשות.
נראה היה לרגע שהוא עומד לומר משהו נוסף אך אז הטלפון שלו צלצל, ולמרות שאני יודעת שלא הייתי אמורה לשמוע את זה, שמעתי אותו מקלל בשקט.
"אני צריך לזוז," הוא אומר ואז הוא נעצר לרגע, ומקשיב."וכך גם את, כי בקרוב תגיע הרכבת." הוא מוסיף ולפני שאני מספיקה להגיד לו משהו בתגובה, הוא נעלם.
אני לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאני עוד אפגוש אותו, למרות שאני בהחלט מעדיפה שזה לא יקרה בקרוב.