עד הרכבת הבאה: פרק 11

היא מתה. היא מתה והעולם פשוט ממשיך להתקיים.
אני יודע שאני אמור להיות תקועה בעצב כבד, אך אם לומר את האמת, לא הייתי עצוב או מצוברח ואפילו לא שמח כי היא סוף סוף הייתה חופשיה.
אני כעסתי, וזה לא היה הכעס מהסוג שממלא אותך ריקנות, גורם לקולך לאבד את חיותו, זה לא היה כעס מהסוג שגורם לך לרצות ספר דברים מרושעים בלי שיהיה לך אכפת במי זה יפגע או הכעס שגורם לך לצאת פתטי, גורם לכל רגש אחר להיות חסר חשיבות.
לא, זה היה כעס חם, מהסוג שמכלה כל מה שעומד בדרכו ודורש נקמה. הוא מרסק אותי לחתיכות, אבל לא אכפת לו, בגלל כל מה שחשוב זה שהגופה של הנסיכה הלוחמת היפהפייה שלי נמצא עכשיו תחת האדמה ואיש אינו יודע מי אשם בכך.
אני עומד לצד הקבר שלה ולא יכול שלא להביט במשפחה שלה, הם נראים הרוסים. זאת אומרת, בהתחלה הם נראו בסדר, מאובנים מעט, חסרי רגישות, מעט מתים בעצמם כנראה אך ברגע שהתחילו להנמיך את גופתה אל הקרקע, אימא שלה פשוט נפלה בבכי, וברגע שהיא נפלה, הם כולם התרסקו לחתיכות.
אני תוהה האם אני צריך ללכת אליהם, לומר להם שאני משתתף בצערם, אני תוהה אם הם יודעים מי עשה את זה. אך הזמן עובר ואני פשוט ממשיך לעמוד שם עד שיד מונחת על כתפי.
אני מרים את מבטי מין הקבר הטרי ומביט בעיניו של אחיה של ניק. אני לא מזהה אותו מיד, אך כאשר אני רואה את החיוך הקטן והשברירי שלו, אני מבין כי למרות שהם לא היו אחים ביולוגיים בהחלט היה ניתן לראות כי הם גדלו יחד, שפת הגוף שלהם הייתה כמעט זהה.
"זה עצוב איך פרח כמוה נובל פתאום." הוא אומר ומשהו בדבריו מעצבן אותי כל-כך שאני כבר לא מצליחה להחזיק את הכעס שלי בתך עצמי.
"היא נבלה כבר זמן מה," קולי יוצא כנהמה מבין שיני. "איש מכם פשוט לא היה פה בשביל לראות את זה." אני מביט בו לרגע, אך הוא אינו אומר דבר, ומשום מה זה מדרבן אותי להמשיך.
"אתם עזבתם אותה לגמרי לבד,
"אנחנו לא עזבנו אותה למות לבד." הוא מסנן, אני מניח שהייתי קצת קשה מידי, אך זה מכעיס אותי כיצד הוא יכול פשוט להגיע ולהגיד שהדברים היו שונים לחלוטין.
"אז למה לקח לכם כל-כך הרבה זמן להגיע?" אני שואל ומבין שאני כל-כך מתגעגע אליה שזה ממש קורע אותי לחתיכות.
אלים, מה אני עומד לעשות ללא הנסיכה הלוחמת שלי?
"למה הגעתם רק כשהיא כבר הייתה מתה?" המילים עוזבות את פי ומוחי אפילו לא בטוח לגמרי מה אמרתי. "היא הייתה בחיים עד לפני כמה ימים, היא שכבה במיטת בית החולים ההיא כמעט שבועיים, למה אף אחד מכם לא הגיע?" אני שולח מבט אל המשפחה שלהם, וברגע שאני פוגש במבטו של אחיה של ניק, אני מבין שחציתי את הגבול, שזה לא המקום שלי לומר להם איפה הם טעו, לפחות לא כרגע.
אני מניח שאני חייב להודות על כך שהוריה עמדו רחוק מאיתנו. אני לא יודע מה גרם לי לומר את הדברים האלו, אך כבר אמרתי אותם ואיני יכול לפנות חזרה. הוא נאנח, כאילו יש דברים שאני לעולם לא אבין, כאילו זה משהו שאפילו הוא לא לגמרי מבין. ולמרות זאת, למרות שידעתי שזה לא עינייני, שלא הכרתי אותה מספיק זמן בשביל שתהיה לי הזכות לכעוס, עדיין כעסתי, ואפילו מאוד.
"אני יודע שאתה רואה את כל זה מזוויות מאוד מסויימת," הוא אומר, קולו רגוע וחיוך קטן על שפתיו. "ואני מבין לליבך בגלל שזה כנראה היה מה שגם ניק הייתה שואלת," הוא מוסיף, חיוכו הופך להיות עצוב יותר כאשר הוא פנה אל ניק בזמן עבר."אבל אל תעז לומר שום דבר בסגנון ליד ההורים שלי, מבין?" עיניו היו נוצצות מידי, לא בדיוק כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי, אבל בהחלט רומזות שלא כדי לי לעצבן אותו.
"אנחנו חשבנו שהיא עומדת לשרוד," הוא אומר בשקט בסופו של דבר ובכך שובר את השתיקה בינינו, אני לא אומר דבר אלא רק ממשיך להסתכל על הקבר הטרי שלה. "לא חשבנו שהיא באמת תמות, היא הרי הייתה זאת שתמיד נשארה בחיים." הוא מלמל את המשפט האחרון כאילו אני לא הייתי אמור לשמוע אותו.
"סליחה?" אני שואל כאשר אני מבין שהוא לא ימשיך לדבר ללא עידוד ולמרות שלא רציתי לחפור בפצעים ישנים, הייתי רוצה לדעת עליה כמה שיותר, רציתי עוד דברים שאוכל להוסיף לזיכרון שלה.
"היא נקלע להרבה תאונות לפני שאימצנו אותה," הוא ממלמל ומתעסק במחזיק המפתחות שלו, אני לא יודע כמה זמן אנחנו עומדים פה אך משום מה יש לי הרגשה שהוא רצה לעוף מפה מהרגע הראשון."למען האמת, היא נכנסה לכמה תאונות גם אחרי שאימצנו אותה ורוב הזמן היא הייתה היחידה שהצליחה לצאת מזה בלי שריטה, היינו בטוחים שגם הפעם זה יהיה ככה." קולו נשמע מוזר, ובהתחלה לא הבנתי למה אך אז ראיתי שהוא בוכה.
הבטתי על המשפחה של ניק עוד פעם אחת לפני שהתכוננתי ללכת והבנתי שלא היה לה מושג עד כמה היא באמת חשובה להם, איזה חלק גדול היא לוקחת בחייהם, חבל שהיא לא יכלה לדעת זאת.
"הייתי עושה הכל בשבי לקבל אותה חזרה." כבר הספקתי להפנות את גבי אליו בשלב ההוא, אך לא הספקתי להתרחק מספיק בשביל לפספס את המשפט הזה ולמרות זאת ידעתי שלא הייתי אמור לשמוע את דבריו. הכעס עזב אותי ברגע ההוא וכל מה שרציתי לעשות היה לבקש סליחה מהם, לבקש סליחה מניק, אך ידעתי שהמילים לא יעזבו את שפתיי, אז פשוט העמדתי פנים שלא שמעתי דבר והמשכתי ללכת.
עשיתי זאת למרות שידעתי שלא היה לי לאין ללכת. כל מה שעשיתי בשבועות האחרונים היה ללמוד בבית הספר או על יד מיטתה של ניק וכרגע לא יכולתי לעשתדבר מהם.
אני מניח שאני יותר אבוד ממה שחשבתי שאני.