עד הרכבת הבאה: פרק תשיעי

"לעזאזל." אני ממלמל בזמן שאני בוחן את מחלקת טיפול הנמרץ. אני מניח שידעתי שאגיע לפה בסופו של דבר בגללה, אם כי לא בנסיבות האלו. אני מניח שפשוט חשבתי שהמצב שלה משתפר וקיוויתי שהיא לא תעשה את זה. אני מביט בזוג השוטרים המדברים עם אחת האחיות ואני תוהה מה הם אינם אומרים לי. הם לא מוכנים לומר לי דבר, לא האחיות ולא השוטרים, יש משהו במבט שלהם ובדרך בה הם אינם מוכנים למסור לי פרטים על מה שקרה שגורמים לי לעבור לאמצעים נואשים. אני חושש שיש פה משהו יותר מפשוט ניסיון התאבדות, משום שהם לא מוכנים לדבר עם אף אחד שהוא לא משפחה.
ברגע ההוא, מצאתי שימוש לאחד הכישורונות שהגיעו לי מהיותי הזיקית, אתם מבינים, זה לא סתם שם, זה יותר כמו כינוי, רמז לכוחותי ואם לומר את האמת אין לי שום מושג איך אותו עיתוני שם לב לכך בכלל, אף אחד חוץ ממנו לא שם לב לכך.
אני קם ממקומי והולך אל עבר השירותים, בעודי עושה זאת אני מנסה להיזכר בפניו של אחיה, וממש מקווה שאלו פניו של האחד החי. מה שקרה מהרגע שקמתי עד הרגע בו מצאתי את עצמי במסדרון שוב אינו חשוב, בעיקר בגלל שאני לא ממש זוכק.
אני מתחיל לרוץ אל עבר עמדת האחיות, אני יודע שאני נראה בפניקה כי כך אני מרגיש, זה מה שהתחבא מאחורי הפנים הרגועות שלי מקודם, דאגה אינסופית לנסיכה הלוחמת שלי.
"איפה אחותי?" קולי דורש תשומת לב ואני יודע שאני נשמע כמו אידיוט מוחלט, אך זו בסך הכל חלק מההצגה. חוץ מזה אני בטוח שני לא האדם היחיד שמגיע לפה בפאניקה מוחלט עם דרישות מעורפלות ביותר.
"אני אצטרך שם." היא אומרת ברוגע ומחייכת אליי, אך אני לא נותן לזה להרגיע אותי משום שיכול להיות שהיא מתה ברגעים אלא ממש ואני צריך לפחות לדעת מה קורה איתה.
"ניקולט הורגן." אני אומר לאחר שנייה של מחשבה, לעזאזל, ידעתי שהייתי צריך לשנן את השם משפחה שלה בגלל שאני תמיד שוכח אותו. אני מקווה שהם פשוט יחשבו שזה מההלם או משהו. היא לא מספיקה לומר לי דבר לפני שהשוטרים מסמנים לה שהם יטפלו בזה.
"מי אתה עבורה?" אחד השוטרים שואל וכאשר אני מסתובב לעברם אני נותן לעצמי רגע לבחון אותם. אחד מהם היה בשנות הארבעים לחייו והוא בהחלט נראה כמו מישהו ששימש כשוטר שנים רבות היה משהו מנותק בעיניו, כאילו זה פשוט עוד מקרה. השוטר השני היה צעיר יותר, הרבה יותר צעיר, אם לומר את האמת הוא נראה כאילו הוא הרגע יצא המאקדמיה הוא בטח לא היה בן יותר מעשרים.
"אני אחיה," אני אומר ומתמקד בשוטר הצעיר יותר, הוא נראה כאילו הוא מרחם עליי ולמרות שביום רגיל אני לא הייתי נותן לו להביט בי ככה היום המבט מלא הרחמים ההוא יכול לעזור לי."מארק הורגן." אני מוסיף ומבין מאוחר מידי שאמרתי את שמו של אחיה המת. מעניין אם גם פניי הן פניו, אך זאת לא אוכל לדעת, לפחות לא עד שהיא תראה אותי ותקבל התקף לב או משהו.
"אני חושב שכדי שתתישב." השוטר הותיק יותר אומר ומושיב אותי על אותם ספסלים עליהם ישבתי לפני כדקה, ההבדל היחיד הוא שאני לא אלכס כרגע.
"אנחנו יודעים שכאשר התקשרו אליך אמרו לך שזה ניסיון התאבדות, אבל לצערנו זה לא המקרה." השוטר הצעיר אומר ונאנח, אני לא אומר דבר פשוט מביט בו, לא ממש בטוח על מה הוא מדבר. הוא נראה קצת כמו כלבלב מוכה כאשר הוא מביט בשוטר המבוגר יותר, כאילו מחכה לאישור.
"אני לא מבין." אני אומר וקולי חותך את הדממה המוזרה של חדר ההמתנה. הייתם מצפים שהמקום הזה יהיה מלא במשפחות בוכות, אנשים שכל-כך דואגים שהם לא יכולים לעשות כלום חוץ מאשר לידע אנשים ולמרות שזה באמת כך, רוב הזמן פשוט כל-כך שקט פה.
"מישהו דרס את אחותך, ואנחנו חושדים שזה היה בכוונה." אמר השוטר המבוגר, קולו נשמע כמעט אדיש אך ממבט בפניו אני יודע שהוא לא עושה את זה מתוך רשעות או חוסר עניין, פשוט לא הייתה דרך אחרת לומר את זה. הם ממשיכים לדבר אליי, להסביר לי דברים, אך אני לא יכול להתרכז מספיק בשביל להבין את המילם. מישה בפגע בניק בכוונה מישהו רצה להרוג אותה, אלוהים מי ירצה לעשות דבר כזה למישהי מדהימה כמו ניקולט? לעזאזל מי ירצה בכלל לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על נערה שמוכנה להרוג את עצמה?