עד הרכבת הבאה: פרק ראשון

הבוקר הזה לגמרי התחיל על רגל שמאל, לא רק שהתעוררתי באיחור, מישהו גם חסם לי את המכונית. במשך כמה דקות לא הייתי בטוח מה לעשות, אך אז נזכרתי במכונית של אימא שלי. טוב זאת לא בדיוק מכונית, יהיה יותר מדויק לומר שזו גרוטאה, אך זה לא חשוב מה שחשוב זה שהיא נוסעת ושהיא לא חסומה. ידעתי שאוכל פשוט להישאר בבית ולחסוך לעצמי את הטרחה שביום הראשון ללימודים, אך הקטע הוא שהייתי חדש באיזור והיום הראשון ללימודים יוכל לעזור לי לרכוש חברים. לא לקח לי הרבה זמן להגיע לבית הספר למען האמת אפילו הצלחתי להגיע לפני הצלצול. יכולתי להרגיש מין התרגשות באוויר כאשר נכנסתי בשערי בית הספר, לא בגלל שאני אוהב ללמוד או משהו, אלא בגלל שקיוויתי שסוף סוף אני אכיר מישהו במקום הזה, תקווה שנעלמה ברגע שנכנסתי אל הכיתה שלי. הייתי צריך לדעת שזה יהיה כך, אני אפילו לא ממש בטוח למה הייתי מופתע כאשר נכנסתי וכולם כבר היו מחולקים היטב לזוגות או חבורות. הייתי צריך להניח שרובם כבר יכירו אחד את השני משנים קודמות, אבל אני מניח שהתמימות גרמה לי להאמין אחרת.
כבר התחלתי לחפש לעצמי שולחן ריק במחשבה שכך לפחות לא אצטרך להיתקע עם מישהו בלתי נסבל אך כאשר סרקתי את השולחנות עיני נתקלו בה פתאום. לרגע חשבתי שאני מדמיין, שהמוח שלי מנסה לפצות על האכזבה בכך שהוא גורם לי להאמין שהיא פה, כאשר זו בסך הכל נערה בלונדינית אחרת, אך בזמן שאני עושה את דרכי אך השולחן ההוא אני מגלה שזו באמת היא, שזו הנערה מפסי הרכבת, זו שאיני מכיר את שמה.
"היי, אני אלכס." אני אומר ומניח את התיק שלי על החצי השני של השולחן. נאי יודע שזה היה רעיון רע, אבל אין מצב שהיא תזהה אותי, אני נראה שונה לחלוטין, מצד שני זאת אולי אומרת שהיא תנפנף אותי ואני לא בטוח אם אוכל לעמוד באכזבה.
"היי." היא עונה לי בשיעמום, אך לאחר כרגע מרימה את עיניה לעברי ומבינה שהיא לא מכירה אותי. אני מניח שברגע ההוא,
"אתה חדש פה, נכון?" היא שואלת לאחר רגע, ומזיזה את התיק שלה מהכיסא לידה בשביל לפנות לי מקום.
"כן עברתי לכאן לא מזמן מצפון המדינה." אני עונה לא כל-כך רוצה לשתף פרטים לגבי עצמי, אך מבין שרק כך אני אכיר פה אנשים.
"סוף סוף מישהו שפוי." היא אומרת וזורקת לעברי חיוך בזמן שהיא מחטטת בתיק שלה, אני משתמש ברגע הזה בשביל לבחון אותה, היא נראתה כמו נסיכה, עם תווי פניה העדינים ועיניה האפורות, כמעט כסופות. אך היא הייתה דומה יותר לנסיכה לוחמת, מאשר נערה במצוקה, עם בגדיה הכהים והמבט המסכן ההוא בעיניה.
"אני חושב שתצטרכי להבהיר את דברייך כי באמת שאני לא מבין." אני עונה לה וסוף סוף מתיישב על הכיסא לידה, הפעמון צלצל כבר מזמן אך משום מה המורה עוד לא נמצא בכיתה, לא שזה מפריע לי במיוחד.
"כולם פה מטורפים." היא אומרת ושולחת לעברי חיוך חתולי, יש משהו בחיוך ההוא שגורם לי לרצות להתקרב אליה, פשוט בשביל לדעת מה מססתר מאחוריו.
"מה איתך?" אני שואל לפני שאני מספיק לסתום לעצמי את הפה.אלוהים, אני יודע שאני לא אמור להתגרות בגורל אבל משהו בעיניים שלה מושך אותי לעשות זאת.
"אני הכי משוגעת." חיוכה מתרחב כאשר היא אומרת זאת, אם כי זה לגמרי יכול להיות שזה בגלל שהיא מצאה את מה שהיא חיפשה בתיק שלה.
היא הוציאה את טוש מתיקה ולמרות שרציתי לומר לה משהו, לא אמרתי דבר, חוט המחשבה שלי התבלגן לחלוטין בגלל שהעובדה שהיא התחילה לצייר עליי עם הטוש שלה.
"עכשיו כולם ידעו שאנחנו חברים." היא אומרת וכאשר אני מביט בידי, אני מגלה כי סמיילי צהבהב מחזיר לי מבט. אולי היא באמת קצת משוגעת, אבל אני מחבב אותה, זאת אומרת היא מתנהגת בצורה שונה מזו שהיא התנהגה על פסי הרכבת אך אולי היא עושה זאת רק בגלל שהיא חושבת שאני מישהו אחר, אולי בגלל זה אוכל להכיר אותה יותר טוב.
"מצחיק כי אני אפילו לא יודע איך קוראים לך." אני אומר כאשר אני נזכר בשיחה שלנו על פסי הרכבת. אני יודע לא אמור לומר דברים כאלה, שאסור לי להתרשל, משום שאם אמשיך להיות חסר זהירות, יום אחד מישהו יגלה או גרוע מכך היא תגלה על כך ואז זה יהיה הסוף למה שכנראה תהיה מערכת היחסים היחידה שלי עם מישהו מהמקום הזה.
אך היא לא התעמקה בדברי, היא פשוט צחקה, כאילו מה שאמרתי היה הגיוני לחלוטין, ואולי כך זה היה , אך אני הייתי עסוק מידי בלדאוג, שאולי אמרתי משהו לא נכון, זאת אומרת, עד שהיא ענתה לי.
"קוראים לי ניקולט," היא אמרה אך עיניה עברו ממני אל המורה שבדיוק נכנסה אל הכיתה."אבל אתה לגמרי יכול לקרוא לי ניק."