עד הרכבת הבאה: פרק עשירי

אני ערה כבר מספר דקות אך אני לא בטוחה אם עיני פקוחות אך אני לא לגמרי בטוחה.
זאת אומרת, אני יכולה לראות דברים זזים, אך נראה עיני לא מוכנות להתמקד בדברים או שאולי פשוט חשוך כאן מידי.
אם לומר את האמת אני לא ממש בטוחה איפה אני נמצאת או מה קרה. לרגע אחד, אני אפילו חושבת שיכול להיות שזהפשוט חלום ושבעוד דקה אני אתעורר והכל יהיה בסדר.
אני ממש מקווה שזה מה שעומד לקרות.
כמה חבל שזו הייתה רק משאלה מטופשת ותו לא. הכאב היה אמיתי מכדי להיות חלק מחלום והיה ברור לי שהכול עומד להיות לא בסדר, משום ככל שהזמן עובר אני הפכתי יותר ויותר מודעת לסביבה שלי.
חזרו לעבוד שוב כמו שצריך אך אני כמעט מוכנה להישבע שהצללים עדיין עוטפים את שדה ראייתי.
אני חייבת לומר שאני לא אוהבת את העובדה שחושי חוזרים לעבוד כרגיל משום שזה גם אומר שאני מרגישה את הכאב אפילו יותר וזה משהו שלא הייתי מוכנה אליו. הכאב כמעט מעוור ולרגע אני תוהה אם זאת הסיבה שעיני לא מתמקדות בכלום. אני לא יכולה להסביר בדיוק מאיפה הכאב מגיע, משום שהוא לא מרוכז רק בחזי או בגפי, הוא בכל מקום ואני חוששת שאני עומדת להתפוצץ.
אני לא יודעת כמה זמן ביליתי בבהיה בחלל, אך לפתע, הופיעו מולי פנים שזיהיתי, ואני לא יכולתי שלא לשמוח. תמיד שמחתי לראות אותה, ולמען האמת, כאשר שמעתי שהיא שוב בעיר לא יכולתי שלא להיות מאושרת ואפילו עכשיו אני שמחה למרו תשאין לי ממש מושג מה קורה סביבי, כל עוד היא פה, הכל בסדר.
"אמילי." אמרתי בהקלה, אך לא יכולתי שלא לעוות את פני. קולי היה צרוד מחוסר שימוש ואני לא יכולתי שלא לתהות שוב כמה זמן אני נמצאת כאן ואיפה זה בכלל כאן ולמה אני כאן.
"היי מותק, איך את מרגישה?" היא שואלת, ולוקח לי רגע לענות בגלל שבתאורה הזאת וכאשר אני מטושטשת מכאב היא נראית כמו מלאך. אני מניחה שזה היה בעיקר בגלל שהיופי הלא טבעי שלה. היו לה תלתלים נפלאים בגוון שוקולד ועור כל-כך זוהר שזה מסנוור לפעמים.
"כואב לי." אני אומרת בפשוטות כאשר אני נזכרת בשאלה שלה. אני מביטה בעיניה הזהובות וכמעט מתפתה לשאול אותה למה היא חזרה פתאום אחרי כל-כך הרבה זמן שהיא לא הייתה פה, אך אני מניחה שפחדתי שהיא תעזוב שוב.
"אל תדאגי ,יקירתי," הוא אומרת לי וקולה מזכיר לי נשכחות, זכרונות שחשבתי שאינם קיימים עוד."בקרוב כל זה יסתיים." קולה כל כך נעים וחמים שאני לא עוצרת לחשוב אפילו לרגע אחד על המילים שלה, אני עסוקה מידי בניסיון לחקוק את צליל קולה בראשי.
היא מחבקת אותי, ולמרות שזה מעט מביך, זה מזכיר לי את החיים לפני שהכל השתנה. לפני שהיא ומארק עברו לעיר אחרת בניסיון להגשים את חלומם, תקופה הרבה לפני שמארק מת, תקופה בה הכל היה פשוט נפלא.
"התגעגעתי אלייך, את יודעת?" אני ממלמלת בזמן שהיא מתעסקת עם חלק מהציוד הרפואי. בשלב הזה כבר הבנתי שאני בבית חולים, זאת אומרת, לאיזה עוד מקום מלא מחטים יש קירות כל-כך חסרי חיים ושמיים אפורים כמו אלו?
"העיקר שעכשיו אני כאן איתך עכשיו." היא אומרת והחיוך שלה גורם לי לחייך חזרה. היא מדברת איתי על כלום, פשוט ממלאת את החלל בקול הנעים שלה ואני מרגישה כיצד עיני נעצמות. אני מרגישה בטוחה כאשר היא נמצאת לצידי ולכן אני לא פוחדת לשקוע בשניה, למרות שקול קטן בראשי תוהה היכן אלכס. מעניין אם הוא לא פה בגלל שאני גרמתי לעצמי להיכנס לבית החולים, בגלל שהוא החליט שנמאס לו. אני מניחה שאני מבינה אותו, שאני עברתי קו מסויים ואני לא יכולה באמת לצפות שהוא ישאר לצידי למרות הכל, אנחנו הרי לא מכירים מספיק זמן בשביל שאני אהיה חשובה לו, אז אני פשוט צריכה לתת לו ללכת. והזיקית? הוא בטח מצא לעצמו נערה פחות מתוסבכת לבקר בלילות. אולי הוא אפילו מצא מישהי שאפשר לבטוח בה, מישהי שיודעת את זהותו האמיתית, זאת אומרת מי יודע כמה זמן הייתי פה, יכול להיות שאני פה כבר כמה חודשים. העולם כולנו ממשיך להתקיים בלעדי, כמו שתמיד חשבתי שיקרה. אני מניחה שאני באמת לא חשובה מספיק. ההורים שלי אפילו לא טרחו להגיע, ניתן לראות זאת במחסור בפרחים או מתנות בחדר אפשר לומר הרבה דברים על אימא שלי, אך היא לעולם לא מגיעה ללא משהו צבעוני לבית החולים, בין אם זה דובי, זר ענק של פרחים או תמונה כולשהי. בלי אמילי, אני לגמרי לבדי בעולם, ובטח גם היא תמשיך בחייה בסופו של דבר, כולם ממשיכים בחייהם. חבל רק שהעולם תמיד שוכח אותי מאחור.
"אני מצטערת." אני לא בטוחה אם באמת שמעתי את הקול או שרק דמיינתי אותו, אך נאי מניחה שזה לא חשוב משום שהשינה סחפה אותי אחריה, ולאחר מכן דבר לא התקיים עוד, אפילו לא אני.