עד הסוף המר-פרק 7

כשהתעוררתי בבוקר אמא שלי ישבה על קצה המיטה שלי, היא פשוט הביטה בי בדאגה. שיפשפתי את פניי והתיישבתי על מיטה, היא חייכה קלות וליטפה את רגלי.
"את מרגישה יותר טוב חמודה?" שאלה בקול רגועה ואני הנהנתי.
"אני הולכת לבית הספר גם היום, אבל אני לא רוצה להישאר יותר מידי. יש לי שיעור אלקטרוניקה ושלי…" נחנקתי קצת כשניסיתי לומר את שמה "היא הייתה השותפה שלי לפרוייקט." אמרתי והרגשתי דמעות בעיני, אימי חיבקה אותי וליטפה את ראשי.
"יהיה בסדר כריסטינה, אני מבטיחה לך." אמרה ונשקה לראשי, חיבקתי אותה חזק ונתתי לדמעות לרדת. אולי עדיף שהן יצאו לפני שאלך לבית הספר, אני לא רוצה לבכות בזמן אחד השיעורים.
"אני… תודה אמא, אני צריכה לאכול." אמרתי וניגבתי את הדמעות מפניי.
"בטח מתוקה," אמרה ומשכה באפה "אני אכין לך משהו קטן." אמרה וקמה ממיטתי יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה, קמתי ונשמתי עמוקות. יצאתי מהחדר והלכתי לשירותים, שטפתי את פניי וסירקתי את שיערי.
"אפשר לעזור?" שאלתי את אימי והיא חייכה דרך דמעות עצב, היא הנהנה ועזרתי לה להכין כמה אומלטים.
"את בטוחה שאת רוצה ללכת לבית ספר?" שאלה ואני הנהנתי בשקט, הנחתי את הצלחת שלי על השולחן והתחלתי לאכול.
"אבל לא בשיעור אלקטרוניקה, זה שיעור אחרון אז אני פשוט אבקש מהמורה להשתחרר." אמרתי והיא נשענה על השיש ליד הכיריים והביטה בי בדאגה.
"את רוצה שאני אסיע אותך?" שאלה ואני נדתי בראשי, בלעתי את חתיכת האומלט שלעסתי.
"אני אהיה בסדר אמא, את כאן כל היום?" שאלתי והיא הנהנה, היום שלנו לא ממש מלא במילים "אז אנחנו נתראה בצהריים." אמרתי בחיוך והיא השיבה לי אחד, הנחתי את הצלחת שלי בכיור והיא נשקה לראשי. הלכתי לחדרי והתארגנתי ללימודים, אימי הביאה לי אוכל לארוחת עשר ויצאתי לכיוון בית הספר. הפלאפון שלי צילצל אחרי שיצאתי מהרחוב שלי, השם של גיא הופיע על המסך.
"היי גיא." אמרתי וחייכתי לעצמי, הוא צחק קלות.
"היי, את רוצה שאני אבוא לאסוף אותך?" שאל ואני חשבתי שנייה.
"לא, אני רוצה ללכת ברגל. זה יתן לי קצת זמן לחשוב." אמרתי ושמעתי את דלת ביתו נפתחת ונסגרת.
"מה שתרצי יפה שלי, אני אבל אני מסיע אותך הבייתה היום." אמר ואני לא התנגדתי.
"נתראה אז." אמרתי והוא נפרד לשלום מאימו וענה לי.
"נתראה." חייכתי וניתקתי את השיחה שלנו, ראיתי אנשים בדרך לבתי הספר והעבודה. כשהגעתי לכיתה התיישבתי במקומי והבטתי בכיסא הריק שהיה שייך לשלי, הסבתי את מבטי והתרכזתי בלוח. כשהמורה נכנסה היא פשוט לימדה וניסתהה להתחמק ממבטי, ממילא לא היה לי חשק ממש לדבר.
"את בסדר כריס?" שאל אותי גיא בהפסקה כשהלכנו לשבת בספסל בחצר בית הספר, הנחתי את ראשי על כתפו והוא העביר את אצבעותיו על מפרקי האצבעות בגב ידי.
"אני לא יודעת, פשוט ריק לי. אני מתגעגעת אליה, ואני בוכה הרבה. אבל אני רק מקווה שכל זה חלום רע ואני אתעורר והיא תהיה שם, כאילו זה רק סיוט ונרדמתי בבית שלה לידה. אני רוצה שהזמן יחזור אחורה, אני רוצה לומר כל כך הרבה דברים. לתמוך בכל מערכת יחסים כושלת שלה, ללכת איתה לאחת מההופעות הדביליות של אחד החברים שלה. אני רוצה להיות איתה שוב, רק לעוד כמה דקות.
"אתה אף פעם לא חושב שזה יהיה עצלך, אתה תמיד שומע על אנשים כאלה וחושב… אני לא אעשה את זה לחברים שלי, למשפחה שלי. ואתה לא חושב שחברים שלך יעשו את זה לך ואז זה פשוט קורה משום מקום, אני רוצה לדעת מה היא חשבה. מה גרם לה להיות כל כך מרוחקת וכל כך מדוכאת שהיא פשוט עזבה אותי ככה." נחנקתי מדעותיי וגיא נשק לראשי, הוא חיבק אותי והדמעות שלי החתימו את חולצת בית הספר שלו.
"אני גם רוצה להיות איתה עוד פעם, לצחוק איתה על הדרך המגוכחת שהיא אכלה נודלס. לראות איך העיניים שלה נפערות כל פעם שהיא רואה כלבלב חמוד, ואז שהיא תגרור את שנינו לראות כלבים חמודים בחנות לחיות או בעמותה לאימוץ. אחרי זה ללכת לבית שלך ולשבת בחצר שלך כשהיא משחקת שעות עם לילי, אני מתגעגע לימים שהיינו מבריזים בקיץ מבית ספר והולכים לים עם כולם." קולו נשבר קלות ואני חיבקתי אותו חזק יותר, כאילו עם נתחבק חזק מספיק החלקים השבורים של הלב שלנו יצאחו יחד ולא יכאב לנו יותר.
"אני רוצה לחזור הבייתה." אמרתי וקמנו מהספסל והוא לקח את התיקים שלנו, הוא שלח הודעה למחנך שלנו שהלכנו הבייתה והוא אמר שזה בסדר.
"אני רק לוקח את המחברת שלי מאיילון, אני צריך אותה כדי להכין שיעורים." אמר והנהנתי, הוא עלה לכיתה שלנו ואני נשארתי ליד הדלת לחדר המורים.
"הי כריסטינה." אמרה המורה שלי לתנ"ך מזל, אהבתי אותה מאד. היא תמיד נתנה לי להקיא כי ידעה כמ האני אוהבת לקרוא, חייכתי אליה.
"היי מזל, אני בדיוק הולכת הבייתה, השלמתי את השיעורים שהחסרתי." אמרתי והיא הניחה יד מנחמת על הכתף שלי.
"זה בסדר כריסטינה, אני משתתפת בצערך. יופי שחזרת אלינו, שגרה זאת דרך מצויינת להתגבר על אבל." בעלה נפטר שנה שעברה והיא כמעט מיד חזרה ללמד, ההיא אישה מאד חמה ואוהבת.
"תודה מזל, אני אראה אותך מחר." אמרתי בחיוך והיא נכנסה לחדר המורים, נשענתי על הקיר והבטתי לעבר הקומה שבה היו כיתות יב'. ראיתי מישהו נשען על המעקה ומביט בי, לא ראיתי את פניו או זיהיתי אותו מלמטה אבל שיערו היה שחור כפחם ואז הוא הלך אחורה וכנראה נכנס לכיתה.
זה היה האיש מהחצר.