עד הסוף המר-פרק 1

"היום לא הלך כמו שתכננתי. היום היה אמור להיות היום שאני אומר לו איך אני מרגישה, אבל הכל הלך לעזאזל עוד לפני שפגשתי אותו. אני לא יודעת מה בדיוק קרה אבל אני יודעת שלא תהייה לי עוד הזדמנות, לא לעוד כמה חודשים."
ככה היה כתוב במכתב שחברתי הטובה ביותר שלחה לי לפני כמה שבועות, לפני שהגרוע ביותר קרה. לפני שהיא……טוב לקחה את החיים שלה וזרקה אותם לפח. היא אפילו לא אמרה לי, היא סיפרה לי הכל! טוב הכל חוץ מהמחשבות הכי סודיות שלה, חשבתי שהיא סמכה עליי בקטעים האלה שאנחנו לא מחביאות סודות. אני סיפרתי לה הכל אבל כנראה שהיא לא סמכה עליי באותה מידה. אני עדיין חושבת למה היא עשתה את זה. אני חייבת לדעת! המשטרה לא חקרה אפילו כי לא הייתה שום התעללות או הטרדה פיסית או ווירטואלית, אין לי שום מידע חוץ מהמכתב והשם שלו. היא סיפרה לי לפני כמה שבועות אבל לא ייחסתי לזה הרבה משמעות, היא כל הזמן עושה את זה מתאהבת נפגעת ואז מתאוששת וחוזר חלילה. אני צריכה לגלות מה קרה לה. אני לא אוותר עד שאני אדע!
ההורים שלה תומכים בי אבל אני לא צריכה עזרה אולי רק תמיכה מה שאני הולכת לעשות זה הדבר שהכי פחדתי ממנו. אני הולכת לקרוא את היומן שלה, היא לא נתנה לאף אחד לקרוא אותו.
קניתי לה אותו לפני שנתיים אבל היא התחילה להשתמש בו רק לפני כמה חודשים. היא כתבה כל יום, היא נתנה לי מפתח אבל היא לא סיפרה לי איפה היא החביאה אותו. לפני כמה ימים, כנראה מתי שהיא החליטה מה היא הולכת לעשות, היא נתנה לי פתק ובו מקום המחבוא.
החדר שלה נראה שונה עכשיו, גם אחרי שהוציאו את הגופה שלה וניקו את הדם. המקום נראה קודר כמעה. יש עדיין ריח של מתכת מהדם, פתחתי את הארון שלה. כל הבגדים שלה עדיין מריחים כמוה עדיין רעננים מהכביסה. נזכרתי בכל הפעמים שהיינו מתחבאות כאן מאחיה כששיחקנו מחבואים בגיל קטן יותר, כל הבגדים שהשאלנו אחת לשנייה. הזיכרונות מציפים אותי ואני מרגישה את הדמעות חונקות אותי, "לא לבכות לא עכשיו" אמרתי לעצמי בשקט "יש עוד הרבה עבודה". הוצאתי את הלוח האחורי שהיה מנוסר בצורה כושלת ,כנראה ע"י אולר או סכין סטייקים, הייתה שם תיבה קטנה. פתחתי אותה עם המפתח, היומן לא היה שם. היה פתק, עליו היה כתוב את מיקום היומן ועל הפתק מודבק מפתח קטנטן בצורת לב. אירוני, אם נתחשב בעובדה שמה שאני הולכת לקרוא זה מחשבות אובדניות ודיכאוניות של החודשים האחרונים לחייה של חברתי הטובה ביותר.
התיישבתי על המיטה שלה, מעל לראשי היה כתוב השם שלה בכתב עדין ודק בצבע כתום. שלי, היא תמיד הייתה המוכשרת מביננו, טוב לפחות בקטע של הציורים וזה. פתחתי את הפתק, "הפארק בו נפגשנו לראשונה מתחת לעץ התפוח, את תצטרכי עת חפירה." מוזר אני לא חשבתי שהיא תחביא אותו דווקא שם, הזיכרון הזה לא ממש נעים. האמת שכאשר מסתכלים על זה, זה היה אחד הרגעים הכי מצחיקים ביחסים שלנו. נפגשנו בפארק אני שאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי להוריד את הכדור שלי מהעץ, היא ענתה בחיוב והחזירה לי אותו ואז זרקתי עליה תפוח והתחלנו לריב, אבל הינו ממש קטנות וטיפשות. מאז אהבנו להיפגש שם, זה היה המקום שלנו.
החלטתי ללכת לשם דבר ראשון בבוקר, נתנו לי להיעדר מבית הספר כי היינו כל כך קרובות. היחסים בנינו היו הדבר הכי קרוב לאחיות אנחנו הינו הכי קרובות בעולם. לקחתי מבט אחרון בחדר, בלעדיה החדר מרגיש ריק ועצוב. הוא תמיד היה מואר, מלא בשמחה ובאושר. עכשיו פשוט עצוב כאן וריק. "קומי!" אמרתי לעצמי אם אני אשאר כאן אני לא אעזוב את המיטה שלה. לפעמים הייתי נרדמת לה במיטה כשהיינו מבלות ביחד, ההורים שלה העירו אותי בסביבות 10 וחצי כדי שאני אלך הביתה רק כי ההורים שלי לא אוהבים שאני לא בבית. בגלל זה תמיד היינו אצלי בבית בגלל אחים שלי, שדים שכמותם אני אוהבת אותם והכל אבל איכשהו הם תמיד הורסים. כשהודיעו למשפחה שלי על המוות של שלי הם באו אלי עם כיסא וחיבקו אותי עד שנרדמתי בדמעות שלי.
הלכתי הביתה, אפילו לא הרמתי את העניים מהמדרכה. מזל שאני גרה רק בהמשך הרחוב ככה שאני לא צריכה לעבור כבישים. אמא שלי לא אמרה כלום היא יודעת שאני הלכתי לבית שלה. היא ידעת לא לומר כלום, פעם אחרונה שהיא אמרה משהו כמעט אישפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. תקפתי אותה וברחתי מהבית ניסיתי להתאבד אבל חשבתי על אחים שלי ועל שלי אז חזרתי הביתה לרופא ואמא מודאגת ובוכה. הלכתי ישר לחדר שלי, הצבעים היו פחות בהירים ממה שהם היו לפני הביקור שלי בבית שלה. הכחול פחות שמימי הירוק פחות מימי, פשוט חשוך ועצוב יותר. הורדתי את הבגדים שלי שמתי חולצה ובוקסר ונכנסתי למיטה, "אני אתקלח מחר ואז אלך לפארק" חשבתי לעצמי. "הכל יהיה יותר בהיר מחר" עצמתי עיניים ונרדמתי לשינה טרופה עם סיוטים מרובים. רובם על שלי אבל אחד היה עלי. ישבתי בחדר עם שלי דיברנו ופתאום היא התחילה לדמם ניסית לעצור את הדימום אבל אז אני התחלתי לדמם, שלי נעלמה ובמקומה הופיע חבל ענק שקשור לקורה. החזקתי את החבל והוא נקרך סביבי חונק אותי יותר ויותר. הוא הצמיד אותי לכיסא ואז התחיל מופע האימים. אחד אחרי השני ראיתי את כל אהובי מתים בדרכים בלתי הגיוניות, ניסיתי לעצום את העניים אבל זה רק המשיך והמשיך עד שהתעוררתי. הסתכלתי על השעון. "3:54 שעה טובה להתקלח" חשבתי לעצמי. יצאתי מהמיטה והלכתי לכיוון האמבטיה נרתעתי כשראיתי את אמא שלי יושבת בסלון, "אמא? מה את עושה ערה בשעה כזאת?" שאלתי אותה "או כריסטינה זאת את, רק חושבת מותק תחזרי לישון" "בדיוק רציתי להיכנס להתקלח, כמה זמן את כבר ערה?" "מאז אתמול בצהריים, כשהודיעו לך. אני עוד מעט אלך לישון מאמי אל תדאגי לי." "בסדר אבל כדאי שאני לא אראה אותך כשאני יוצאת מהמקלחת" אמרתי לה וצחקתי. היא נישקה אותי על קודקוד הראש והלכה לחדר שלה ושל אבא שלי. התקלחתי התלבשתי ויצאתי לרחוב. הרחוב היה שקט, הבטתי בשעון שלי, ארבע וחמישה. עוד מעט אבא שלי יתעורר כדי להתחיל את אימוני הבוקר שלו, אבא שלי שוטר אז הא קם מוקדם כדי לרוץ ולהרים משקולות של 5 קילו ולעשות דברים לאט ובנחת כדי לצאת לעבודה בשעה 6. הפארק במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי אבל בערב לוקח לי פחות כי אין אנשים או כלבים שיאטו אותי. לקחתי את עת החפירה ממחסן הכלים של אבא שלי התחלתי לחפור מתחת לעץ. על גזע העץ היו חרוטים שמות של אנשים מוקפים בלבבות אבל על אחד הענפים היה רשום "ש.כ לנצח!" חרטנו את זה לפני שנים, בכיתה ה' באותה שנה היה לנו ריב נוראי ואחרי זה הבטחנו שנישאר ביחד לנצח. עכשיו בכיתה יב' לפעמים אנחנו באות לכאן מטפסות על העץ מדברות או עושות פיקניק קטן. "את צריכה לחפור" אמרתי לעצמי "אם תחשבי עליה את לא תצליחי לעשות כלום". המשכתי לחפור עד שפגעתי במשהו כנראה מתכתי מצליל הנקישה של העת בקופסא. הוצאתי אדמה מסביב לקופסא בעזרת הידיים, על הקופסא היה כתוב את השם שלי בכתב צפוף ומסורבל. לא הכתב שלה זה בטוח, היא בטח ביקשה ממישהו שיחביא את הקופסא וכדי שאף אחד לא יפתח אותה הוא כתב את השם שלי. על התיבה לא היה מנעול אבל בתוך התיבה הייתה קופסא ירוקה מעץ, על הקופסא היו טיפות דם. היציבה שלי נעלמה לשנייה כשהבנתי שזה הדם שלה, פתחתי את המנעול של הקופסא עם המפתח והוצאתי את היומן. לא זכרתי אותו ממש, אבל אני זוכרת שהוא לא היה כל כך שחור, כנראה היא צבעה אותו עם לורד או משהו כזה.
לקחתי את היומן ומיהרתי הביתה, כבר עוד מעט עולה השמש הסתכלתי על השעון בכיכר שליד בית הספר. השעון תמיד הקדים ברבע שעה כך שהתלמידים היו באים מוקדם לבית הספר כי חשבו שהם מאחרים, הוא הראה 5:35. אבא שלי יצא כבר לריצת בוקר ויחזור בעוד כמה דקות, זה נותן לי 2 דקות לרוץ הביתה אחת להניח את העת במחסן 2 דקות להתנקות ואז יש לי 5 דקות להתקלח ולחזור "לישון" ו"להתעורר בגלל רעש". כבר עשיתי את זה בעבר, שלי הייתה מתקשרת באמצע הלילה שאבוא לפארק לדבר ולמדתי את הלקח של לבוא הביתה בחמש וחצי בבוקר בדרך הקשה. הגעתי הביתה והצלחתי להביס את הזמן שלי הגעתי הביתה בדקה וחצי שמתי את העת במחסן בדקה התנקיתי בדקה וארבעים והתקלחתי בשלוש. שמעתי את המפתחות של אבא שלי במסדרון, תמיד היו לו הרבה מפתחות ככה ידעתי מתי הוא בא הביתה. שמעתי את המנעול מסתובב ורצתי למיטה, כיביתי את האור וכיסיתי את הראש. שמעתי אותו מתיישב על הכיסא במטבח ולוקח צלחת מהארון. הוא פתח את המקרר והוציא משהו, הוא הפיל איזה קופסת פלסטיק, הזדמנות מושלמת. קמתי לאט מהמיטה ושמתי על עצמי פרצוף עייף שהעירו אותו מוקדם בבוקר, הלכתי לאיטי גוררת את הרגליים על הרצפה כך שהכפכפים שלי יעשו הרבה רעש. "או כריסטי הערתי אותך אני ממש מצטער זה לא היה בכוונה!" "לא זה בסדר ממילא לא ישנתי משהו, מה אתה עושה?" שאלתי אותו מתחמקת מלספר למה בדיוק לא ישנתי כמו שצריך. "אני אוכל בוקר את רוצה משהו?" "לא תודה, אני אוכל איזה טוסט אחר כך אין לי תאבון" זה היה אמת איבדתי את התיאבון לפני יומיים כשהודיעו לי. הלכתי לחדר שלי ופתחתי את המחשב בשקט, סגרתי את הדלת ונכנסתי לפייסבוק. "כמה התראות?!" חשבתי לעצמי ואז נזכרתי שלא התחברתי לפייסבוק כבר שלושה ימים. כל ההתראות היו פוסטים על הוול שלי, איך אני מרגישה, מה קרה ושיט כזה. התעלמתי נכנסתי לבקשה של דף שגאי שלך לי, גאי הוא החבר שלי ואחד החברים היותר קרובים של שלי. "דף זיכרון לשלי רוטנר" הצטרפתי וכתבתי פוסט ראשון "תודה לכל מי שהצטרף לקבוצה אני מאד מעריכה את זה, בדף זה לא יתקבלו קללות או השמצות של כל אדם. כל אדם שיעשה כך יקבל באן מהקבוצה ולא יוכל להצטרף אליה יותר, תודה מראש כריסטינה."
יצאתי מהמחשב והתיישבתי על המיטה, הסתכלתי על החלון שלי בפינה שלו היו מצוירים פרחים אדומים. שלי ציירה אותם בשבילי לפני שנתיים, בקיר מול המיטה שלי היא כתבה את השם שלי באנגלית בכתב מחובר, הכתב שלה היה מדויק ודק. פשוט יפיפייה, במיוחד בצבע אדום כהה שבחרתי. לקחתי את הקופסא ופתחתי אותה, הוצאתי את היומן והתחלתי לקרוא, הכתב היה צפוף ומרוח, כנראה כי היא כתבה אותו בלחץ ובמהירות כדי שאף אחד לא יראה. התאריך הראשון היה היום הולדת שלי, 15.8 קצת לפני המסיבה שלי. היא כתבה מה היא לבשה, חולצת סטרפלס צהובה ושורטס ירוקים כהים, היא כתבה על המתנה שהיא קנתה לי וכל מיני דברים טיפשיים כאלה שבנות עם יומן כותבות. דפדפתי קדימה לתחילת השנה, היא כתבה ביום הרביעי ללימודים. "היום הוא הסתכל עלי, העניים הירוקות שלו פשוט סחפו אותי. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו, אני לא מתרכזת במה שהמורה אומרת. אני יודעת את החומר אחי הגדול הסביר לי לפני שנים כשהוא למד אותו, אני פשוט לא יכולה להפסיק להסתכל עליו. אני מפזרת את השיער שישמש כווילון כדי שלא יראו שאני מסתכלת, ואני פשוט בוהה בו כל שיעורי מתמטיקה. הלוואי שהוא היה לומד איתי בכיתה ככה שהיה לי את האומץ לפנות אליו, אבל הוא לומד בי"ב 4. מגמת צילום, לא ממש חכמים אבל הוא כן, הוא חמש יחידות באנגלית ומתמטיקה הוא עושה חמש יחידות גם בפיסיקה וגם בביולוגיה. חבל שאנחנו לא לומדים עם אותה מורה באנגלית, אז הייתי יכולה עוד לראות אותו." כל השבוע היא כתבה עליו, אני קוראת פרטים מדויקים של המחשבות שלה. הגעתי לשבוע של יום ההולדת שלה, היא עשתה מסיבה גדולה באיזה מועדון בתל אביב והזמינה את כל השכבה כולל אותו. דולב, אהבת חייה כמתואר ביומן, היא כתבה על איך הוא רקד עם כל הבנות כולל איתי. אפילו לא שמתי לב היה כל כך חשוך ומעורפל שחשבתי שזה גאי, היא כתבה שהיא חושבת לספר לי על הקראש שלה כדי שאני לא אנסה לגנוב לה אותו. אבסורדי! היא ידעה שהיה לי משהו עם גאי למרות שעוד לא הינו ביחד. סגרתי את היומן והחזרתי אותו לקופסא, שמתי אותה בארון שלי ליד אלבום התמונות הישן שלנו.