עדיין אין שם לסיפור הזה, רעיונות יתקבלו בברכה….

אז, לפני שאני מתחילה תעברו לרציתי להוסיף….

פרק ראשון:
ישבתי על הספסל ליד שדה התעופה, התחיל להחשיך ולא היה לי לאן ללכת.
לפתע התיישבה לידי ילדה שטנית עם שיער חלק אסוף בקוקו מרושל, עיניים חומות ועור כהה יחסית.
"היי, איך קוראים לך?" היא שאלה אותי בחברותיות רבה.
"קוראים לי אליסון, ואיך לך?" שאלתי אותה.
"אלכס זהו שמי, למה את יושבת כאן?" היא שאלה אותי.
"ברחתי מהבית ואני רוצה לעלות על מטוס לאנשהו, הבעיה היא שאין לי כסף." אמרתי והיא חייכה והתאפקה שלא לצחוק.
"כסף? אלוהים את כל כך הדור הקודם…. בימינו מתגנבים למטוסים. לאיפה את רוצה להגיע?" היא שאלה ואני נעלבתי טיפה אבל אמרתי מיד: "לא אכפת לי, לכל מקום…"
"טוב, אני צריכה להגיע לקריביים, ברחתי שם מהבית ועכשיו אני רוצה לחזור… את באה איתי?" היא שאלה ואני חשבתי לשנייה, הקריביים זה ליד מדגסקר לא? אם ככה זה מספיק רחוק בשבילי.
"אין בעיה, אני איתך… אני צריכה לברוח כמה שיותר רחוק מארצות הברית…" אמרתי והיא הביטה בי בבלבול ואז אמרה: "תגידי למדת בכלל גיאוגרפיה?" היא שאלה אותי ואני הנהנתי בשקט.
"אז למה את חושבת שהקריביים רחוקים מארצות הברית? הם ממש קרובים אליה!" היא אמרה ואני לא הספקתי להרהר אם כדי לי ללכת כי היא כבר משכה אותי אל תוך שדה התעופה.
"תראי, מטוס לקריביים עוזב בשעה שתיים עשרה, מה שאומר שיש לנו שעתיים לעלות על המטוס הזה! אז עכשיו את עושה כל מה שאני אומרת לך, בזמן ההמתנה למטוס אני אסביר לך הכל." היא אמרה והעבירה אותי בשקט בין כל המזוודות של האנשים בין הרגליים של השומרים ונעמדה כאילו דבר לא קרה.
"איך את מתכוונת לעבור את כל הבדיקות האלו?" שאלתי אותה והיא חייכה ואמרה: "בקלות רבה יותר משאת מסוגלת לדמיין…"
והיא באמת עשתה את זה בקלות, היא עברה בלי בעיה בין הרגליים של השומרים, זוחלת בין המזוודות ומעבירה אותי בלי בעיה ביחד איתה בלי לחשוף את שנינו, ולמען האמת התרשמתי ממנה מאוד.
כשהתיישבנו באזור ההמתנה עם עוד הרבה נוסעים אחרים אמרתי לה: "אני חייבת להודות שאני מאוד מתרשמת."
"תודה. האמת היא שזה כבר הפעם השלישית שאני עושה את זה אז אני כבר יודעת להתגנב ממש טוב." היא אמרה וחייכה.
המשכנו לשבת בשתיקה עד שהדלתות נפתחו ונתנו לנו לעלות למטוס, לפני שעלינו במדרגות אלכס הדריכה אותי מה לעשות: לעלות בשקט במדרגות, להתגנב ביחד עם עוד הרבה אנשים ולהיכנס פנימה בלי למשוך תשומת לב.
בללי לתת לי לשאול שאלות היא מיהרה לעלות במדרגות כדי להראות לי איך בדיוק לעשות את זה ונעלמה בתוך המטוס. חיכיתי דקה ומיהרתי אחריה, הצלחתי להיכנס בלי שום בעיות.
זיהיתי את אלכס בקצה המטוס ליד השירותים, מיהרתי לרוץ אליה והתנגשתי בה.
"אלוהים, הבהלת אותי. בואי מהר, אין לנו מקומות בטיסה הזאת אז נתחבא בשירותים לאורך כל הדרך." היא אמרה ואני לא האמנתי למה שאני שומעת: "בשירותים?!" שאלתי בתדהמה.
"נו בואי כבר נסיכה מפונקת, תיכנסי." היא אמרה ונעלה את שנינו בתא השירותים הקטנטן.
"את יודעת כמה זה מסוכן להיות פה כשהמטוס ממריא ונוחת? אין לנו חגורות בטיחות!" אמרתי והיא חייכה חיוך של מדען משוגע שמלמד את הבן שלו להיות כמוהו ואמרה: "וזה מה שכיף בזה."
לפני שהספקתי להתווכח המטוס המריא ואלכס משכה אותי לרצפה, התגלגלנו אל הקיר וסתמתי אוזניים מהרעש הנורא של המנועים שעבדו לידנו.
עד שהמטוס התייצב והתחיל לטוס באמת כבר הייתה לי בחילה נוראית, הקאתי ואלכס עיקמה את פניה.
"איכס. את יודעת שאסור לנו להוריד את המים נכון?" היא שאלה אותי ואני הבטתי בה בפליאה: "למה?!"
"כי הדיילות פה לידנו, אם נוריד את המים ולא נצא החוצה הם יחשבו שמשהו מוזר קורה, אם נוריד את המים ונצא שנינו החוצה יכולים לחשוב דברים ממש לא טובים על המעשים שלנו שם בפנים." היא אמרה ואני טמנתי את ראשי בידי והתכוננתי לטיסה הכי מסריחה שהייתה לי אי פעם.