סקס ומה שמסביבו – פרק 7

״יולי את מתכוונת לסיים להתארגן היום?! לעזאזל איתך המונית מחכה כבר שעה!״
נטשה רוטנת מהעבר השני של הדלת.
אני יוצאת כי כבר לא נעים לי למרוח את הנהג, בכל זאת הוא מחכה בחוץ כבר חצי שעה.
״הצעת לו לשתות ?.״ אני פונה לנטשה שלוטשת בי מבט.
היא לא עונה.
״מה יש לך?.״ אני מסתכלת עליה, לא מבינה.
״מה את חושבת שאת עושה?.״ היא מגחכת.
״מה?!.״ אני רושפת.
״למה התלבשת כמו חנהלה ילדת הקיבוץ?.״
היא מצחקקת.
״זו כולה חצאית פרחונית נטשה, מה הבעיה איתה?.״ אני מתעצבנת.
״כבר אמרתי לך, את נראית כמו ילדת קיבוץ. את לא ילדת קיבוץ.״ היא פוסקת ומתרחקת ממני, מדדה על נעלי עקב.
אני תוהה למה היא הרגישה צורך לשים נעלי עקב בשביל היום הראשון באוניברסיטה.
אני עולה לחדר, מתעבת את זה שהעזתי לשים חצאית פרחונית.
אני מחליפה לגינס רגיל, לא משהו מיוחד.
אני מסתכלת על המראה.
גינס, טי שירט לבנה חלקה וסנדלים לבנות עדינות.
לא מתאמץ מדי, מושלם.
אני מסרקת את השיער עם האצבע ויוצאת מן החדר.
אני חוטפת את המזוודה מליד הדלת כשנטשה דוחקת בי לצאת מהבית.
אנחנו מגיעות אל המונית, אני שולחת אל הנהג חיוך מתנצל והוא רק מנופף בביטול, מזרז אותנו לעלות כבר.
אני מסתכלת בפעם האחרונה על הבית שלי שאני לא הולכת לראות הרבה זמן.
הבית שגרתי בו מגיל 19 ועד עכשיו – גיל 21, בשותפות עם נטשה, החברה הכי טובה שלי.
צבא כמובן שלא עשינו, העדפנו שירות לאומי של שנה ולגמור עם העניין של תרומה אישית לקהילה, או מה שזה לא יהיה.
אנחנו מתחילים לנסוע והנהג מדליק את הרדיו.
״הוא לא שואל לאן אנחנו צריכות?.״ אני לוחשת לנטשה.
״אל תהיי מטומטמת. בזמן שהתארגנת הסברתי לו שאנחנו צריכות להגיע לאוניברסיטת בר אילן.״ היא לוחשת בחזרה.
הנהג מסתכל עלינו ואנחנו משתתקות.
אני פונה להסתכל על החלון.
פאקינג אוניברסיטה, פאקינג גיל 21.
עברה שנה מאז המקרה.
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, איך הם תפסו בי ומיששו אותי, איך הם הכאיבו לי.
איך סער הזעיק את המשטרה והחזיר אותי הביתה.
מאז לא דיברתי איתו.
זה לא שלא רציתי, פשוט.. היינו צריכים להתרחק קצת.
הוא דחה אותי כשרצינו לשכב, זה פגע לי באגו ברמה רצינית.
הפסקתי לצאת למועדונים, הפסקתי לעשות סקס עם כל גבר שני שאני רואה.
ובמיוחד, הפסקתי להסתובב בחוץ בשעות מאוחרות.
אולי רק כמה סטוצים פה ושם.
את האמת שראיתי אותו כמה פעמים, זה היה נראה כאילו הוא רוצה לדבר איתי אבל בסופו של דבר שתק, ומצידי זה היה סבבה. לא רציתי ליצור איתו קשר או לחבב אותו שוב.
הוא אחלה בחור בכללי, הוא חתיך וגברי ברמות, גם האופי שלו נחמד.
עד היום לא הבנתי למה הוא דחה אותי, ימים שלמים אחרי המקרה עם הנערים שכבתי על המיטה וניתחתי את אותה הסיטואציה שעמדנו לשכב ובסוף הרסתי את זה, איך שהוא.
מתי שהוא פשוט הפסקתי לנסות להבין את המצב.
לא שכחתי מסער, אבל לא חשבתי עליו.
ועכשיו כשאנחנו נוסעות לאוניברסיטה אני מבינה כמה התבגרתי בשנה..
איך מאחת שהייתה רק סטוץ לבחורים, הפכתי לבחורה שאפשר לדבר איתה, להתייעץ איתה.
אהבתי את ההרגשה, אנשים שנועצים בך מבט מתעניין ולאו דווקא בחזה שלך, או בתחת.
החלטתי ללמוד כלכלה, בפקולטה למדעי החברה בבר אילן.
אני באמת רוצה להתעסק בכלכלה בעתיד, אז למה לא?.
נטשה, החליטה שהיא רוצה ללמוד מוזיקה.
תמכתי בהחלטה שלה, היא טובה בנגינה, בכתיבה, בשירה. זה פשוט תפור עליה.
העיניים שלי נעצמות לאט לאט.
העצירה הפתאומית מעירה אותי בבת אחת, אני פוקחת את העיניים ובוחנת את הסביבה מהחלון, הייתי זקוקה לשינה הזאת.
אני מבינה שהגענו והנהג עוזר לנו להוציא את המזוודות ומאחל לנו הצלחה.
אנחנו נותנות לו את הכסף ומתקדמות אל השער.
״הנסיעה מאשדוד לרמת גן ארוכה מה?.״ אני פונה לנטשה.
״לא כל כך.״ היא מנידה בראשה.
״עובדה שהספקתי לישון.״ אני מצחקקת.
אנחנו מגיעות אל הכניסה, אלפי סטודנטים כמונו עוברים בשער.
כן זה מה שאנחנו, סטודנטיות.
העובדה שהשקעתי בלימודים ובבגרויות בזמן התיכון הייתה בונוס ענק בקבלה לפה.
אני ונטשה נשארות פה במעונות בגלל המרחק מהבית, אולי זה טוב לשנות קצת אווירה.
משנה מקום, משנה מזל.
אנחנו מגיעות אל הבניין המרכזי ולוקחות נייר עם הפרטים.
בצד עומדת אישה שמחלקת את המפתחות למעונות, אנחנו נעמדות בתור.
״נטשה קופרמן ויולי סביון.״ נטשה פולטת לעבר האישה כשאנחנו מגיעות אליה.
היא מחפשת את השם שלנו ונותנת לנו מפתח.
״בלי שטויות. תקראו את כל החוקים.״ היא רוטנת, מה היא רוצה?.
אנחנו יוצאות מהבניין ומתקדמות אל המבנה של המעונות.
״אני מקווה שיהיה לנו חדר טוב.״ נטשה זורקת.
״כן.. נקווה לטוב.״ אני נאנחת.
אנחנו מגיעות אל הדלת ונועצות בה מבט.
״3.״ נטשה מתחילה.
״2.״ אני ממשיכה אותה.
״1.״ היא צורחת ומכניסה את המפתח את המנעול, היא מסובבת אותו והדלת נפתחת.
אנחנו נכנסות וכעבור רגע פורצות בקריאות שמחה.
שתי מיטות בינוניות שנראות לגמרי בסדר, מקלחון, שירותים, מטבח.
הכל מעוצב בטוב טעם כיאה לאוניברסיטה על רמה.
אני שמחה שאין לנו עוד שותפה פה, אני אוהבת את הפרטיות שלי.
אני מתיישבת על המיטה ופונה לקרוא את הדף שלקחנו.
בתוך הדף יש פירוט על חוברת חוקים שמחכה לנו על השולחן בחדר, אני מסתכלת על השולחן והיא אכן שם.
אני ממשיכה לקרוא.
״יש היום הרצאת פתיחה למי שבכלכלה.״ אני רוטנת, מלטפת את האותיות שעל הדף עם קצה האצבע. זה מה שחסר לי עכשיו, הרצאה על היום הראשון.
״מגיע לך!. אני הולכת לחקור את רמת גן, תהני בהרצאה שלך.״ נטשה מצהירה ויוצאת מן הדלת.
אני יודעת שהיא לא תחזור בשעות הקרובות בהתחשב בזה שרון, החבר החדש שלה, אמור לבוא לפה.
היא ואלדד נפרדו מלפני חצי שנה סופית, ולא רציתי לצאת כלבה, אבל זה פשוט שימח אותי.
אלדד הוא כזה בן זונה.
אני קמה אל השולחן ומעיינת בחוברת, החוקים הרגילים.
לא מכניסים בנים ושתיה לחדרים ובלה בלה בלה.
אני מסתכלת על שעון היד שלי ורואה שההרצאה מתחילה עוד חצי שעה.
אני יוצאת מן החדר ונועלת אותו.
אני מעדיפה לצאת עכשיו כדי לחפש את האודיטוריום.
אני מגיעה אליו תוך חמש דקות ומתיישבת, יש עוד כמה שיושבים בתוך אבל אין לי סבלנות להכיר אנשים חדשים. לפחות לא היום.
במשך העשרים וחמש דקות ההבאות אני מתעסקת באייפון שלי.
אני לא שמה לב שמקומות הישיבה התמלאו בסטודנטים כבר ממזמן ורק לאחר שהדלתות הגדולות נסגרות ברעש אני פונה להרים את העיניים.
האודיטוריום מלא עד אפס מקום.
משהי עולה אל הבמה ומסבירה שלכל מי שלומד כלכלה תועבר הרצאה פעם בשבוע עם המרצה שידבר איתנו היום. היא מסבירה שהוא לא פרופסור אלא מישהו מבחוץ. היא מבקשת לכבות פלאפונים ולא לדבר באמצע.
אני כמעט עומדת להירדם, ואז קורה הדבר הבא.
היא מציגה את המרצה.
״סער רוזנברג.״ היא מהנהנת ויורדת מהבמה.
אני מקווה שיש עוד מישהו שמתעסק בכלכלה וקוראים לו סער רוזנברג.
אבל, התקווה שלי מתנפצת כשהוא עולה על הבמה עם המכופתרת והמכנס המחוייט. אדון עשיר בכבודו ובעצמו.
אני מרכינה את הראש כדי שחס וחלילה לא ישים לב אלי.
וזה טיפשי מצידי לעשות ככה בהתחשב שמלא פה עד אפס מקום, הוא לא ישים לב אלי בחיים. אבל אני לא מסתכנת.
הוא מתחיל לדבר על ההצלחה שלו בכלכלה ואיך הוא הגיע אל ההצלחה הזאת.
אני מאבדת אותו אחרי חמש דקות.
הסקס הראשון שלנו עולה לי בראש, איזו סתומה הייתי פעם.. בטח עד היום הוא חושב שאני שרמוטה, כזו שנותנת.
כשהוא אומר שסיימנו את ההרצאה להיום ומודה לנו על ההקשבה אני ממהרת לקום מהמקום שלי ולפסוע במהירות אל הדלתות של היציאה.
השעה הזאת הרגישה לי כמו נצח.
״איזה חתיך המרצה.״ אני שומעת קטעי שיחה של סטודנטיות ומתחילה ללכת מהר.
״הייתי עושה אותו.״ אני שומעת בחורה מצחקקת ואני כמעט פותחת בריצה.
אני עוד שניה מגיעה אל הדלתות.
״יולי.״ קול גברי נשמע מאחורי.

******
21 דירוגים להמשך ❤️