מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 44
לפרק הקודם:
—
למרות קולות האסירים, הקור המקפיא והרעב ההולך וגובר, איכשהו אני נרדמת על הרצפה, צמוד לסורגים.
הפעם, בחלומי, אינני מרחפת מעל טמריה ולא נראה לי שאני בשום מקום המופיע על המפה בכלל.
אין כאן כלום חוץ מחול מדברי עף ברוח חמימה.
השמים אדומים-שחורים.
האוויר חם ומחניק ואני מזיעה.
הכול… אפל!
אולי זה העולם התחתון עליו דיברו הנצחיים?
"את!" אני שומעת מאחוריי קול נשי.
אני מסתובבת, אך הפעם- ללא ניסיון להגן על עצמי.
זה רק חלום.
אי אפשר לפגוע בי בחלום.
נכון?
אורקית בגיל ובגובה שלי, בעלת עור ירוק ושיער אדום-דם אסוף בצמות, לבושה במכנס ובחזייה חומים ומלוכלכים מעור, מתקדמת ברוגז לעברי.
אורקים הינם הינם יצורים מרושעים ונאלחים ששונאים בני-אנוש.
אני שמה את ידיי על המותניים ומשיבה "אני".
היא מתקרבת ומרחרחת אותי "מי את?".
אין טעם להסתיר את זהותי "שמי איילקס".
היא מביטה בי בחשד, אבל לא נראה שיש בה כוח נפשי להיאבק בי.
היא… מיואשת?
"למה עשית לנו את זה, איילקס?" היא שואלת ומצביעה על הסביבה. "למה?".
—
קולות של דיבורים מעיר אותי ואני פוקחת את עיניי.
כבר בוקר.
השיחה באה מכיוון תאה של לוסי, קולה וקולו של…
דוויל!
איחרתי!
אני נעמדת במהירות, נצמדת לסורגים ומביטה דרכם- לוסי עומדת בתאה, מהנהנת לדוויל הנמצא קרוב לתא ואומרת "אתה צודק".
"לוסי! אל תקשיבי לו! הוא שד מרושע!" אני צועקת, מתעלמת מהשעה ומהדרישה של החיילים לשקט ואז פונה לשד "דוויל, תעזוב אותה ברגע זה!".
נראה שלוסי אינה שומעת אליי.
אולי היא מהופנטת?
דעתה במימד אחר?
"הייתה לך הזדמנות, איילקס," אני שומעת את קולו של דוויל בראשי. "עכשיו תורי".
צעדים מתקרבים "שקט שם!".
"צא לנו מהראש!" אני ממשיכה לצעוק.
אולי אם חיילים יתקרבו- דוויל יצטרך לעזוב.
החיילים, שאינם מוכרים לי, מתקרבים אליי "אם תמשיכי לצעוק כמו משוגעת- ניקח אותך למחלקה המתאימה למשוגעים!".
אני משתתקת, אסור לי לעזוב את המחלקה הזאת ולהשאיר את לוסי לבדה!
יחד עם זאת, אני לא מפסיקה לטלטל את הסורגים כמו שאר האסירים מסביבי, ומביטה לכיוון התא של לוסי.
החיילים מביטים לכיוון אליו פונה מבטי, אבל כנראה לא רואים את דוויל.
דוויל מסתובב אליי, מוציא לשון בלעג ואז מסתובב חזרה לנסיכה וממשיך לשוחח איתה.
החיילים הולכים משם ומדברים על האסירה המשוגעת שנמצאת אצלם, מתלוננים למה דווקא הם צריכים את הבעיה הזאת.
אני מחליטה לשתוק ופשוט בוהה בדוויל בזעם.
בשלב מסוים קד דוויל קידה מלכותית, אומר "תודה על הכול, נסיכה" ונעלם.
"לוסי?" אני לוחשת. "את שומעת אותי?".
"כן" היא לוחשת.
"אני רק יכולה לנחש מה הוא אמר לך," אני ממשיכה ללחוש. "אבל בבקשה, אל תעשי משהו ששתינו נתחרט עליו אחר כך".
אני מכניסה את עצמי למשוואה, כדי לנסות להסביר לה שמה שהיא תעשה ישפיע גם עליי- אולי זה ישכנע אותה.
"מה לדעתך אעשה כשהמלך רייג' יחזור?" מתלבטת הנסיכה.
אני מביטה בתליון.
חמישה ימים זה לא הרבה זמן…
"את לא תישבעי לו אמונים!" אני מדגישה. "נצא מכאן ונחזיר אותך הביתה יחדיו. זה יהיה השירות הכי טוב לעם שלך!".
נראה שהיא שוקלת את דבריי, אז אני מוסיפה "בלעדייך, למלך רייג' לא יהיה קלף מיקוח על אבא שלך וכך תצילי את העם שלך!".
נראה שהטיעון הזה שכנע אותה.
"איך נצא מכאן?" היא שואלת.
"אני…" אני לוחשת, אבל משתתקת כששומעת צעדים מוכרים מתקרבים לכיוון התאים של ג'יל ושלי.
לעזאזל!
לא הוא!
לא עכשיו!
אני נסוגה במהירות מהסורגים ונשכבת על הרצפה כשאני כמעט חוטפת כוויות שפשוף, מסבה את פני מהסורגים ומנסה להאט את נשימתי ולהעמיד פנים שאני ישנה.
"טוב, נסיכונת, הגיע הזמן ללכת למלך רייג'" נשמע קולו של קווין.
כמעט מייד אחר כך אני שומעת את קול הנסיכה לוסי מצייץ "תוריד אותי מנוול! אני יודעת ללכת לבד!".
אני קמה במהירות "קווין!" אני צורחת. "תעזוב אותה!"
קווין, אוחז בלוסי, מתקרב לתא שלי "הו, שלום איילקס! אני רואה ששוב אנו נפגשים כשסורגים מפרידים בינינו".
יש רק דרך אחת לשכנע אותו.
"אדוני הרחמן," אני משתחווה עמוקות. "שאלת אותי בפגישותינו אם ארצה להיות משרתת שלך תמורת סיוע," אני עוצרת, נושמת עמוקות ועוצמת עיניים. "אשמח לשרת אותך ככל שאוכל למשך שארית חיי, בתמורה לכך שתוודא שהנסיכה לוסי תחזור לביתה".
קווין מחייך "מאוחר מדיי, איילקס. הייתי שמח- המלך רייג' ידאג שאך אם אעשה זאת לא אזכה לראות אור יום".
הוא צודק.
"נתראה, איילקס" הוא מתחיל ללכת משם עם לוסי בעודה מנסה להתנגד לו.
"קווין, חתיכת זבל לא יוצלח! תעזוב את הנסיכה או שתתחרט!" אני צועקת למרות שאינני יכולה לאיים עליו בכלום.
יחד עם זאת, גם הוא לא באמת יכול לאיים עלי- אין לי מה להפסיד.
"שקט, אסירה!" נשמעת גערת חייל.
אני מתעלמת, מרעידה את הסורגים וממשיכה לצרוח "לוסי! אל תקשיבי להם! אל תעשי את זה!".
כשהם נעלמים מעיניי אני מתיישבת, מקפלת את רגליי ומחכה בשקט לגרוע מכל.
לא משנה מה יהיה- אחלץ את הנסיכה לוסי.
גם אם זה תלוי בגורל האישי שלי.
—
כמה שעות לאחר מכן, ארבעה חיילים מגיעים אל מחוץ לתא שלי ופותחים אותו "המלך רייג' דורש לראותך, בואי איתנו".
אני נשארת לשבת על הקרקע, מביטה בהם בזעם ולא מגיבה.
"עמדי על הרגליים אסירה, או שנשתמש בכוח!" מאיים אחד מהם.
אינני מגיבה.
הם עטים עליי ומושכים אותי עם השרשרת של האזיקים.
אני לא משתפת איתם פעולה- ולכן נגררת כמו סמרטוט לאורך רצפת המסדרון אל מחוץ לבית הסוהר.
לא מעט חיילים מסתובבים או מתאמנים בחצר בין עוד בתים, בניינים וביתנים אליהם לא שמתי לב כשבאתי אתמול.
אני מנסה לחרוט בזיכרוני את כל המיקומים והמקומות, כי אני בטוחה שהמידע הזה יהיה שימושי בהמשך.
כשאנו נכנסים לארמון אני מביטה סביב.
מבפנים הארמון נראה יפה ביותר, אולי היפה ביותר בו הייתי!
אני לא יכולה שלא להעיף מבט לעבר התקרה ולעבר החלונות הנקיים עם הנוף המדהים להרי הקרח.
הכול פה מושלם וטהור כל כך, עומד בניגוד חד לכיעור המוסרי ששורץ כאן.
נראה שלבעל הארמון- המלך רייג', לא חסר ש"ז.
חלק מהמשרתים מביטים בי בחשד והתלחשויות נשמעות, בזמן שדלתות אולם נפתחות על ידי משרת.
אני שמחה לראות את הפרצופים החשדניים ואת הידיים של השומרים על כלי הנשק.
אתפוס אותם לא מוכנים מאוד בקרוב.
בינתיים, שיתהו, שיחשבו, שיתבשלו במחשבות שלהם.
כשהמשרת פותח את דלתות האולם ואני מנסה להיות כמה שיותר רפויה- למלך רייג' אין שום כבוד אליי, ולכן לא אעניק לו כבוד בעצמי.
האולם אליו אני מוכנסת הינו אולם מלכותי ענק ומפואר בו שני כיסאות מלכותיים, על אחד יושב המלך רייג' ועל אחר יושבת הנסיכה לוסי, שנראית מתוחה מאוד.
בסקירה ראשונית, נראה שהנסיכה כבר לא אזוקה ושהיא טופלה וטופחה.
יחד עם זאת, שלושה חיילים צמודים אליה.
עוד כמה חיילים בחדר נמצאים בשביל הביטחון ואיש לבוש חליפה חומה בעל זקנקן שחור ומקל, עומד בצד וסורק אותי במבט חשדני.
חייל אחד מביא לי כוס מים ועוזר לי לשתות, ואחר כך ממשחרר את ידיי מהאזיקים ומתרחק.
השתייה ושחרור הידיים נותנים בי כוח- אבל אני מבינה את המשחק, קוראת "עזבו אותי, אווילים!" וכורעת על ברכי.
"הנסיכה לוסי," אני מתעלמת מנוכחותו של המלך רייג'. "חלה כאן טעות. עם מצבי הפיזי אוכל להתמודד, אבל דבר שלא אוכל לסבול הוא לראות אותך נתונה למרותו של הכלב הזה!".
אני מודעת להשלכות של דיבור כזה על המלך רייג' בתוך ארמונו, אבל אני מעוניינת לעורר פרובוקציה.
אם יענישו אותי, לוסי תראה שלא מדובר באיש כל כך תמים, ישר ועדין.
"כמו שאת רואה, נסיכה, קיימתי את חלקי,". אומר רייג' ומצביע עליי. "איילקס איננה מעוניינת בעזרה שאני מציע לה- עכשיו, מלאי את חלקך".
"הנסיכה לוסי," אני אני אומרת לה בעדינות ושוב מתעלמת מהמלך. "אנא ממך, אל תיכנעי ליצור הנאלח הזה. את יותר חזקה ממנו!".
האגרסיביות של המלך אמורה לעזור לי כאן- תגובה לא מידתית למה שאני אומרת יכולה להבהיל את הנסיכה, ולזה אני מקווה.
"באיזה חלק של המצב הנוכחי אני יותר חזקה ממנו?" היא שואלת בייאוש.
"זאת באמת שאלה טובה" טוען המלך רייג' ומחייך.
בא לי לחנוק אותו!
"היית נתונה ללחץ תמידי שלו ובכל זאת לא נכנעת! הוא לא הצליח לשבור אותך כי את חזקה יותר!" אני מציינת. "בכלל, תראי את המקום הזה- הוא עבד לש"ז שלו ואת עדיין בת חורין למרות הכול! זה דורש תעצומות נפש שלא ניתן למצוא אצל כל אחד, אבל אני רואה אותן בך, נסיכתי!".
"הוא הבטיח ש אם אעשה כדבריו- ישלח אותך לחופשי בריאה ושלמה, עם בגדים חדשים, ש"ז, אספקה, סוס ונשקים הפעם. זה פתיח טוב" היא מחיית בניסיון לעודד אותי.
אני מנידה בראשי לשלילה ומצהירה "זה לא פתיח טוב אם את נשארת. הגעת לכאן בניגוד לרצונך, ואין שום סיבה שתיכלאי כאן ולו לרגע נוסף!".
"הנסיכה אינה כלואה, כפי שאת רואה. היא שותפה למלוכה," אומר רייג'. "יש לה ארמון משלה ושומרים ומשרתים אישיים".
אני מתפתה לנעוץ מבט במלך רייג', אבל ממקדת את מבטי עדיין בלוסי "הנסיכה לוסי, שתינו יודעות שזה לא נכון. עברת כאן מסכת התעללויות קשה מאוד, ורגע אחד של הטבה לא יכול לפצות על התקופה האחרונה. את לא שותפה למלוכה, זאת ההגדרה לכליאה בכלוב מזהב!".
"אני…אני…" היא מחזיקה בראשה בידיה מבולבלת.
"לוסי," אני פונה אליה בלי תואר מקדים ומצווה "תסתכלי עליי!".
אני ממתינה עד שמבטה פוגש את מבטי, וכאשר זה קורה אני אומרת בעדינות תקיפה "את חזקה! את לא תיכנעי!".
אני לא הולכת לאבד אותה בשלב הזה!
"הנסיכה, הבטחה היא הבטחה" מציין רייג'.
"לא אם אני חולצתי בכפייה" אני מציינת.
היא מתעשתת "את חולצת בכפייה?".
"תנסי להיזכר מה עבר עליך עד עכשיו!" אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה. "נחטפת מביתך, היית בכלא אלריה, קיבלת יחס מחפיר. בקושי התייחסו אלייך כאל בת אנוש!" לא אומר דברים שאני לא יודעת בוודאות, אבל סביר שאני יכולה להמשיך את הרשימה.
אני מתחילה להגביר את הקול "כל הבטחה שחולצה ממך תחת תנאים כאלה היא לא מוסרית, לכל הפחות ואולי אפילו פושעת!".
המלך רייג' פונה אליה "האם עינינו אותך, נסיכה?".
"ל…לא…" היא מגמגמת.
"האם הרעבנו אותך?" שואל.
"לא…" היא עונה.
"האם באת לכאן מרצונך?" חוקר המלך.
הנסיכה לוסי מביטה על הרצפה בתבוסה "כן, אבל…".
עיניי כמעט יוצאות מחוריהן לשמע מה שנאמר עכשיו.
לוסי הגיעה לכאן… מרצונה החופשי?!
"פולש מצד האויב שנכנס לאזורנו, כפי שאת שמת לב," מצביע עליי המלך רייג'. "נכנס למאסר. ולכן שמנו אותך בבית הסוהר- אך קיבלת את היחס הטוב ביותר שניתן לאסירי אלריה!".
אין הרבה דברים שאני עוד יכולה לומר ללוסי, אז אני פונה לראשונה לרייג' באופן ישיר "לא נתתם לה את הכבוד הראוי כיורשת העצר של טמריה! ראיתי אותה! היא הייתה שבר כלי, חבולה, מדוכאת ומי יודע מתי אפשרתם לה להתרחץ בפעם האחרונה!"
הוא מגחך לשמע טענתי.
"רייג'," בלי תואר לפני כן, דבריי מעידים על הכבוד שאני באמת רוכשת לו. "מעשיך מעידים לכל הפחות על נימוסים לקויים, אם לא על טיפשות מוחלטת!".
הוא מגחך "כמו מה למשל?".
"יחס מחפיר שכזה לדמות דיפלומטית," אני מתחילה למנות. "כליאה של דמות דיפלומטית במעמד כזה, איום במלחמה כוללת באמצעות כינוס צבא ו… אה! הפרט השולי של דרישת כופר".
"נסיכתי," אני פונה אל לוסי. "ידעת שבן הבליעל הזה שלח לאביך דרישת כופר מוגזמת בכל קנה מידה? את יודעת גם מה האולטימטום? או שאביך ישלם סכום ש"ז שלא קיים בכלל בממלכה תוך חמישה עשר ימים- או שרק הראש שלך יחזור הביתה".
אני מחכה מעט ואז מפילה את הפצצה האחרונה "נסיכתי, רייג' תכנן להרוג אותך מההתחלה".
לוסי מביטה בבעתה ברייג' "אתה… מה?!".
"היא סתם ממציאה את כל זה נסיכה" אומר רייג'. "אינני הורג ילדים".
"גברתי," אני פונה אליה כאל מבוגרת ולא כאל ילדה כמו שרייג' עושה. "זה מידע שקיבלתי ישירות מאביך כשהוא ביקש ממני לצאת לשליחות הזאת. הוא דואג לך ולשלומך ומצפה בקוצר רוח שתחזרי הביתה בריאה ושלמה".
חשוב להשמיט כרגע את כל האמצעים שבהם הוא נקט כדי להחזיר אותה.
"כל זה נכון, הוא שלח לי באמת מכתב," אומר המלך רייג' ואז פונה לאיש העומד בצד ממנו שכחתי. "הבא לה אותו בבקשה, הקטור".
האיש עם המקל מביא ללוסי מכתב והיא מקריאה בקול.
זוהי בקשה שהנסיכה תהיה הנציגה של טמריה הבירה באלריה, תחת חסות המלך רייג'!
"זה חתום בטבעת של אבי ללא ספק" אומרת לוסי.
"אינני משקר" מסכם רייג' בחיוך.
אני מגחכת "אם יש משהו שהוכחת עד עכשיו, רייג', זה שאתה שקרן".
אני פונה בחזרה ללוסי "נסיכתי, גם אם המכתב אמין- האם את מאמינה שאביך היה מעוניין שתקבלי יחס כזה בזמן שהותך כאן? כמו שכבר אמרתי, מעשיו של רייג' מעידים על טיפשותו. כך לא נוהגים באורח, ובטח שלא בנציג דיפלומטי".
"אין לי ספק שמרבית חייליי הינם טיפשים, לא הייתי כאן כדי לתקן יחס זה" מסביר רייג' לנסיכה ואז פונה אליי "האם איני צודק, העלמה איילקס?".
העלמה?
"מהלך כזה היה אמור להיות מתואם חודשים מראש עם כל הנוגעים בדבר," אני משיבה. "נסיכתי, את לא ידעת על השליחות הזאת, וזה כבר דבר מחשיד בפני עצמו. בנוסף, רייג' היה אמור להיערך מראש לדבר כזה ולקדם את פניך באופן אישי. מעשיו מעידים על רשלנות וחוסר אכפתיות!".
"טוב, זה הספיק לי!" אומר רייג' בכעס. "חיילים, טפלו ב…".
"חכה!" קוראת לוסי בבהלה.
אני מביטה בה בתחנון שלא תוותר, אבל אז הנסיכה קמה מכיסאה ונעמדת מול המלך, חוצצת בינו לביני "גם לאבא שלי יש משרתים טיפשים והחותמת הזאת אמינה, אין שנייה כמותה!". היא כורעת אפיים "אם תשחרר את איילקס ותביא לה כל שתבקש למען חזרתה- אסכים לכל מה שתבקש!".
אוי לא!
רייג' מצביע עליי ופונה לחייליו "שחררו את האישה ועשו כדבר הנסיכה לוסי".
חיילי המלך ניגשים אליי והנסיכה קמה ומחייכת "אמלא את הבטחתי- אני לשירותך, הוד מעלתך".
"לא!" אני זועקת ומתנערת מהם.
"אדוני המלך!" אני פונה אליו בתחינה. "אנא ממך, תן לי למלא את מקומה. תן לי למלא את חובתי האזרחית ולהגן על הנסיכה שלי. קח אותי במקומה ותן לה ללכת. אנא ממך!".
המלך מחייך בעקבות שבירתי "האם תרצי להיות המשרתת האישית שלה?".
אני מתנשפת בהפתעה.
לא ציפיתי להצעה כזאת.
האם ארצה להיות המשרתת האישית של הנסיכה?
חוץ מהפרט השולי של הכליאה, נראה שכל היתרונות עומדים לצידי.
אוכל להמשיך ולנסות לשכנע אותה שהמלך רייג' רוצה ברעתה, אהיה לצידה בכל רגע נתון, אקבל חופש מסוים בארמון וכך אוכל לאסוף מידע ואולי גם מצרכים חיוניים לבריחה שלנו…
זו הצעה נדיבה כל כך.
בטוח שיש משהו שהמלך מסתיר ממני!
"אם… אם נסיכתי תרשה לי" אני כורעת ומנסה להישמע כנועה.
רייג' פונה ללוסי "רק דעי, נסיכה, אם אראה רק סימן לכך שאת או המשרתת שלך עושות דבר כלשהו נגדי- התוצאות לא יהיו באחריותי".
הנסיכה מנסה להשתחוות יותר ממה שהיא עכשיו והמלך מגחך "אם אדוני המלך ברוב רחמיו מרשה זאת, אשמח שאיילקס תהיה המשרתת האישית שלי. מה המשימה הראשונה שאדוני המלך מטיל על שפחתך?".
שפחתו?
"אתן לך יום חופשי להסתובב בשטח הטירה, בלילה ידריכו אתכן למקום בו יימצא החדר שלך ושל איילקס".
לוסי קמה "תודה הוד מעלתך, אתה אדיב מידיי".
כל עוד ההשלכות חלות עליי ולא על לוסי, אין לי שום בעיה עם התנאי של המלך. יחד עם זאת, הכניעה המוחלטת של לוסי מדאיגה אותי.
למה הילדה הזאת הכניסה את עצמה?
למרות שיש לי הרבה דברים לומר, אינני מוציאה מילה מפי.
אני קמה ברגליים נוקשות אחרי לוסי וקדה לרייג'.
—
כשהנסיכה לוסי ואני מגיעות למסדרון, מתקרב האיש עם המקל שהמלך קרא לו 'הקטור', קד ושואל "נסיכה, האם אוכל לדבר עם המשרתת שלך רגע?".
"כמובן, אוכל להסתר לבד לזמן-מה," היא אומרת. "לכי איתו".
אני לא רוצה לעזוב את לוסי ולו לרגע, אבל אני גם לא יכולה להתעלם מפקודה ישירה ממנה.
"כן, גבירתי" אני קדה וניגשת להקטור.
כשהנסיכה מתרחקת אומר הקטור "שינוי סטטוס רציני, הא?".
אני מנסה להישמע כנועה ועדינה "אפשר לתאר זאת כך, אדוני".
"ואם אומר לך שאני יכול לסייע- עד כמה תהיי אסירת תודה?" הוא מחייך. "האם תסכימי לעשות הכול?".
"יהיה מטופש להסכים מראש לדבר שאני לא יודעת מה הוא," אני ממשיכה עם הקול העדין. "אבל אני פתוחה להצעות- אשמח עם תוכל להאיר את עיניי".
"את תתחפשי אל הנסיכה כשהיא תהיה בחדרה והיא תתחפש אלייך- כך נוציא אותה" אומר הקטור.
איך לא חשבתי על זה?
"מה התנאי?" אני שואלת.
"התנאי הוא שתינשאי לבן שלי" משיב הקטור.
זה אפשרי, אבל עדין מעורפל מידיי.
"אני שוקלת את העניין," הקול העדין שלי נעלם במהירות ואני חוזרת, ולו לרגע, להיות סוחרת. "אבל אני רואה בתוכניות הזאת מספר בעיות. עד שלא אדע שהנסיכה הגיעה בשלום לביתה- לא אקיים את חלקי בעסקה. אני רוצה שהיא לא רק תצא מכאן, אבל גם תגיע לטמריה הבירה אל אביה ללא פגע".
אני מחכה וממשיכה "בנוסף, אתה מבסס את העסקה הזאת על ההנחה שהמלך רייג' לא ישתולל מזעם כשיגלה על ההחלפה- ופשוט יוציא אותי להורג. ייתכן שלבן שלך לא תהיה אישה תוך זמן קצר. חוץ מזה, מי הבן שלך בכלל?".
הקטור מכה עם המקל באדמה ודלת צצה משום מקום ונפתחת מעט- טמריה הבירה וחצר טירת המלך קוסטום בצד השני שלה.
גם אני רוצה פורטל ישירות לטמריה הבירה!
אני מביטה בערגה אל המראה מהצד השני- כמה צעדים ואני בבית!
אבל אסור לי להשאיר את הנסיכה לוסי כשפחה למלך רייג' המרושע!
גם ללא עניין התליון- זה לא מוסרי.
"תני לי לסדר את העניין עם המלך," אומר הקטור. "ולשאלתך, שם בני הוא- קווין".
המשך יבוא בפרק 45
מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 45 ואחרון למסע
תגובות (0)