ספר – בן האינקה – פרק תשעה עשר – בדרך לקוסקו

ככל שהתקרבו אל פורטו מלדולנדו כך הלכו היערות והידלדלו , האדם כבש אותם והחריב את העצים עד היסוד , שריפות יזומות וכריתה לא מבוקרת השאירו את האדמה חשופה . הייתה זו עיר מאובקת ודהויה , בתיה נמוכים וחוץ מכמה רחובות רחבים מרוצפים באספלט רוב רחובותיה היו מאובקים בעפר . מכוניות ישנות נסעו בכבישיה ורק בשוליה היה ניתן לראות שרידי יער . מסביבה היו כפרים קטנים , עניים, כנסיה אחת במרכזם ובתי אבן ועץ ישנים ומטים לנפול, מפוזרים בחלקת האדמות המכוסחת מעצים. בעיר עצמה היה שדה תעופה קטן , מטוסים צבאיים ומעט מטוסים אזרחיים הגיעו מקוסקו או חזרו מלימה העיר הגדולה ממנה, הקרובה לה שעת טיסה. רוב תושבי העיר היו אינדיאנים , מעטם מהגרים , מוטסים, וערב רב של מחפשי זהב וסוחרים קטנים . מי שלא היה צריך להגיע לעיר מסיבה ראויה לשמה היה כדאי לו לוותר על שירותיה ומלונותיה הזולים והרעים.
סיקואני כבר הספיקה לראות דברים רבים , אך בכל פעם לטשה את עיניה גם מול הדברים הקטנים והפעוטים שנובס לא התייחס אליהם כלל, כל דבר עורר אותה וריגש אותה. היא ונובס היו קרובים מתמיד , הוא היה משענתה היחידה ועליו נתלתה . אם בעירה ובאזור מגוריה הייתה בעלת ביטחון עצמי רב הרי ככל שהתקרבו אל העולם החיצון וככל שנתקלו בדברים שלא הצליחה לדמיינם כך הפכה תלותית . למזלה נובס לא עזב אותה לרגע , הוא הסביר לה על העיר שתפגוש , על כמויות האנשים , הרחובות הסואנים , על הסדר והמשטר , וגם על העוני והפשע. היא לא תראה כלי נשק ושומרים , המבנים יראו לה גדולים ומרשימים , אך אסור לה לטעות ולהסתנוור ממראה עיניה , תמיד עליה לזכור מאין באה , העיר עלולה לסחוף אותה לתוכה והיא עלולה להיאבד בה. סיקואני חיבקה את נובס והוא החזיר לה חיבוק אוהב , הוא הכיר אותה חזקה ועתה ראה בחולשתה . הוא ידע שייקח זמן עד שיחזרו ועליה להבין את העולם החיצון . אני מפחדת , אמרה סיקואני לנובס. אני אהיה איתך תמיד, אמר לה.
גדת הנהר הקרובה לעיר הייתה ארוכה , המים היו מזוהמים וחלקי פלסטיק צפו בו , בגדה נצטבר שמן והסירות המטרטרות , "הטוקו טוקו" הובילו בלי הרף אנשים מגדה לגדה . חורחה נופף מדי פעם לאנשים שהכיר והם נופפו לו חזרה . כאן יסתיים מסעם , מכאן ואילך הם ימשיכו את דרכם בפנים היבשת.סירת האספקה פרקה את הארגז הכבד אל המזח . אם מישהו היה יודע מה יש בשקים האפורים הסגורים היה הורג אותם בשנתם או יורה בהם בהזדמנות הראשונה. נובס ידע זאת ועל כן לא גילה לאייקוצ'ו את דבר הזהב . בעיני סיקואני היה הזהב חסר ערך , יופיו לא דיבר אליה ורק כתכשיט או כציפוי למקדש הזהב של אינטי היה שווה משהו. היא לא תפסה את משמעותו בעיני הזרים בעולם שונה זה . עלינו לחפש מקום טוב להניח בו את ראשינו . אייקוצ'ו התקרב לעברם . במשך המסע ניסה לדובב את סיקואני אודות ידיעותיה על האינקה , על כתב הקיפו ועל העיר ממנה הגיעו, אך היא סירבה לדבר כפי שיעץ לה נובס. פיה היה חתום עד שהפסיק לשאול. אייקוצ'ו פנה אל נובס , במה אוכל לעזור לכם ? שאל בספרדית, אנחנו רוצים להגיע לקוסקו , אמר נובס ומשם להגיע לאיקה . אם כך, עלינו לסדר זאת , אמר אייקוצ'ו, נישן כאן לילה ונקווה שנוכל לתפוס מחר מטוס לקוסקו , אשמח אם תבואו איתי ללימה לפני הגיעכם לאיקה . שמונה שעות נסיעה מלימה בלבד ואתם שם, באיקה , תהיו אורחי באוניברסיטה , תוכלו לפגוש אנשים מעניינים . יתכן , אמר נובס . נמצא היום מקום לישון בו ומחר נראה כיצד נתגלגל הלאה.
נובס תרגם לסיקואני את הדברים . אייקוצ'ו שילם לנהג המונית והם נסעו לכיוון שדה התעופה , שלט קטן ובו הזמנה לבית אירוח קטן עמד בצד הדרך . נובס הצביע על השלט וביקש מנהג המונית להיכנס למקום. נובס פרק את שני השקים הכבדים ואת תיקיהם . המונית ששקעה לכל אורך הנסיעה עלתה שוב לאחר שהורדו השקים . זוג צעירים ספרדים קיבל את פניהם , היה זה בית עץ חביב מחולק לשניים החלק האמצעי פתוח למטע אבוקדו קטן ועצי מנגו עמוסים . שולחן קטן ועגול ומספר כיסאות פזורים לידו עמד במרפסת העץ המגודרת. הם עלו מספר מדרגות יחד עם הזוג הצעיר , אייקוצ'ו שילם ללילה לשני חדרים , האחד לו והשני לנובס וסיקואני. נובס העביר את חפציהם והשקים הכבדים אל החדר ואחר כך יצא החוצה אל סיקואני , חוויאר, בעל המקום ניסה לדבר אל סיקואני בספרדית, אך היא לא ענתה לו . היא מבינה רק את שפת קצ'ואה, אמר נובס בספרדית כשהתקרב אליהם , חוויאר הנהן , רבים מתושבי הכפרים הקטנים מדברים את שפת קצ'ואה, עדיין לא למדתי אותה . לאיפה אתם צריכים להגיע ? שאל את נובס , לקוזקו , ענה נובס , עוד היום נבדוק אם יש מטוס שאמור לצאת מכאן, תוכלו לעזור לנו בזה ? בדרך כלל הצבא מגיע לכאן בכל כמה ימים , אבל לא תמיד יש מקום פנוי, אמר חוויאר . נובס הנהן בראשו להבנה. אנחנו נצא לעיר מאוחר יותר . יש לאיפה ללכת ? זו עיר קטנה , ענה חוויאר, אולי תמצא כמה מסעדות צ'וריסוס קטנות פתוחות. חוויאר עמד לעזוב אבל הסתובב אל נובס כמי שנזכר במשהו , ארוחת בוקר עד שעה תשע, נובס חייך.
אנחנו צריכים כמה פזוס , ביקש נובס מאייקוצ'ו , עד מחר כבר נוכל להחזיר לך וגם לשלם על הטיסה . אייקוצ'ו הוציא את ארנקו ונתן להם כסף למונית . שקית זהב קטנה הייתה בכיסו של נובס, הם ילכו לחלפן הכספים הראשון שיקרה בדרכם , בדרכם לבית בו הם מתארחים ראה נובס מספר מקומות להחלפת כסף, בפורטו מלדולנדו ידע, מחליפים כסף תמורת זהב ממחפשי זהב המצויים בה לרוב , מנסים את מזלם בנחלים קטנים או מחצבות עתיקות ונטושות.
המונית הביאה אותם לחלפן ותיק . נובס הוציא חתיכה של זהב מתוך השקית והסתכל במודעה לגבי מחירה של אונקיית זהב , הוא קיווה שהחתיכה תספיק לו על מנת לשלם את כרטיסי הטיסה . החלפן הסתכל בחתיכה הכבדה ושם אותה על המשקל , הצליח לך בחור צעיר, אמר לו. נובס חייך, כן , אמר , כמה היא שווה ? אתן לך אותה באלף דולר . נובס נטל את החתיכה, ונענע את ראשו בשלילה , עד שלא יבדוק במספר חנויות חלפנים בעיר לא יתפתה גם למחיר גבוה זה שיכול להספיק להם לכל קיומם יחד עד חזרתם. למזלו הבין מהר שאסור להאמין לחלפן , אני מוכן לתת אלפיים , צעק אחריהם החלפן כשראה שהם יוצאים מחנותו . גרסייס , תודה אמר נובס , אבל אנסה את מזלי ואולי אחזור אליך. החלפן המאוכזב לא אמר דבר . ככל שהתקדמו במורד הרחוב לעבר הכיכר המרכזית כך יהיו להם יותר סיכויים להיתקל בפחות רמאים. הוא בחר חנות חלפנות גדולה שלה שלט מנצנץ באורות צבעוניים . בעל החנות שקל את הזהב , הוא הראה לנובס את משקלו וחישב את מחירו . עשרת אלפים דולר אמר החלפן ודמי העמלה יגיעו לכדי חמש מאות דולר . נובס הסכים , הוא נטל את השטרות ובדק אותם. כך עשה אביו תמיד כשקיבל שטרות לידיו , אל מול האור . הכל נקי , אמר החלפן כל השטרות בדוקים , לא תמצא בעיר הזאת שטרות טובים משלי. במבט עינו של החלפן ריצד חיוך נעים , נובס האמין לו וביקש להמיר כאלף דולר לפזוס וגם זאת עשה החלפן כשחיוך נעים על פניו . תמיד צריך לבדוק , אמר נובס לסיקואני . היא לא הבינה מהן השטרות ונובס הניח לה לראות בעצמה . הם נכנסו למסעדת צ'וריסוס קטנה , אישה אינדיאנית בעל מראה עייף יצאה לשולחנם כשעל ידיה מונחים שתי צלחות בשר מהביל. טעים , אבל חריף , אמר נובס לסיקואני, היא טעמה אך לא יכלה לבלוע , זה לא היה לטעמה . נובס אכל והתענג על המנה , הוא שילם לאישה בשטרות הכסף, שתי פזוס למנה . הסבריו של נובס לסיקואני גלשו לנושאים שונים והתברר לו שהייתה בת שיחה נעימה. שאלותיה היו לעניין ותפיסתה את העולם הזר לה כל כך, העמיד בפניה בעיות ושאלות חכמות וטיפשיות כאחד . הוא נזכר בעצמו עת נכנס אל אורקהגאווארי , לא יודע מה מימינו ומה משמאלו , למזלו הייתה שם סיקואני לעזור לו , היום התהפך הגלגל והוא כאן על מנת לעזור לה . כבר מזמן הבין שהוא אוהב אותה , לאחר שיצאו מן המסעדה הקטנה ישב איתה על ספסל בכיכר המרכזית, הערב ירד ומנורות הלילה התעוררו לחיים נדלקים זה אחר זה,חבורות צעירים התקבצו ובאו אל הכיכר . נובס הסתכל בהם , הוא לא אהב את ההתקבצות הגדולה , תמיד התרחק ממנה , הדבר הזכיר לו את ימיו בעיר הענייה לימה בשכונות העוני הפשע , שם היה חסר אונים וכך גם משפחתו עד שאביו שם לדבר קץ , לא עבר לילה מבלי שישמעו יריות בשכונת הפחונים בה גדל, שחבורות נערים הפכו אותה למקום מסוכן ואיום. הם הרסו ושברו את כל העומד בדרכם. נובס תמיד פחד ועל כן נשאר בבית ברוב זמנו במצוות אביו ואמו.
הוא פנה לסיקואני, בואי נלך, אמר לה ועמד לקום, אך לפתע שמע קול מאחוריו, קורא לו , הוא הסתובב בעודו יושב, בריון גדל גוף בבגדי עור וכתובות קעקע בכל חלקי גופו עמד מאחריהם. נובס עשה עצמו לא מבין, הוא תפס בידה של סיקואני , בכיסו היה כסף רב וחשדו נפל על חלפן הכספים, ככל הנראה שלח את הכנופיה אליהם, כדאי שיברחו ומהר, אך לפני שהספיקו לעשות כן, התקבצה החבורה והקיפה אותם. הם נעמדו, סיקואני לא הבינה מה רצונם . נובס סינן לעברה בקצ'ואנית, שסכנה מרחפת על ראשם . סיקואני עמדה מאחריו, נובס ניסה להגן עליה מפני בריון אחר שהתקרב מלפנים, אך הבריון שעמד מאחור לפת את ידה ומשך אותה אליו , צחוק עלה מעם החבורה , כדאי שתביא לנו את הכסף שיש לך, אמר הבריון וצחק, חושף שיניים צהובות מניקוטין. נובס הסתכל בחבורה המתהדקת מסביבם. ידה של סיקואני כמעט נשמטה מידו כששמע מאחריו זעקת שבר , הוא הסתובב וראה את אפו של הבריון נוטף דם . בשבריר שנייה ראה את סיקואני משתחררת ממנו ורגלה עולה מעלה אל ראשו של הבריון לבעיטה שנייה קטלנית לא פחות מן הראשונה. הבריון תפס את ראשו מעוצמת הפגיעה , היא הדקה את אגרופה ובתנועה חתולית סבה על עקבה והכריעה אותו במכה מדויקת אל בטנו . קול פיצוח נשמע כאשר הוא כרע אל תוך כף רגלה שהייתה שקועה בברכו . סיקואני משכה את נובס אליה , החבורה הופתעה, צעקות הבריון נשמעו למרחוק , נובס קפץ מעל הספסל ומיהר אחרי סיקואני . החבורה החלה לרוץ אחריהם, אך סיקואני לא השתהתה, היא טיפסה על אחד הגדרות בזריזות ונעמדה על חודה בשיווי משקל מדהים ומיד קפצה במהירות על הראשון שנכנס אל הסמטה , רגלה פגעה בראשו והוא נפל לאחוריו מאבד את הכרתו, ברגע שראשו נחבט בכביש בעוצמה. בחור שני שהחזיק סכין בידו נעמד מולה, סיקואני שלחה את רגלה לבעיטה לראשו, גופה הגמיש ירד למטה וידה נאחזה ברגלו. הפגיעה בראשו הייתה חזקה ויחד עם המשיכה של רגלו, נפל הצעיר אל הכביש. סיקואני התיישרה ושלחה לעבר השוכב מכה חזקה והוא נחבט שוב ברצפה , האוויר יצא באחת מראותיו והוא השתנק. היא נעמדה למול החבורה בתנוחת קרב, עיניה הצטמצמו והיא בחנה אותם . שניים נוספים התקרבו אליה בריצה מנסים ללוכדה, אך סיקואני נעה בזריזות , היא התכופפה שולחת את רגלה אל ברכו של הבחור המוצק, קול פיצוח נשמע והוא התמוטט על פניו תופס את רגלו השבורה בזמן שסיקואני מתגלגלת לצידו האחר ושולחת אגרוף מהיר אל בטנו של השני . הוא נעצר ממרוצתו אליה לופת את בטנו, מתכופף לאגרוף נוסף שנשלח לעברו , מהיר ומדויק . סיקואני התרוממה בניתור מהיר וטיפסה על הגדר בזריזות חתולית והצטרפה אל נובס ההמום. שאר החבורה נעצרה, חמישה נפגעים היו יותר מידי ככל הנראה , חלקם שלפו סכינים אך לא העזו להיכנס אל הסמטה החשוכה , מאחורי קיר הבית עמדו נובס וסיקואני מחכים , היא הקשיבה לקול צעדיהם וידעה שלא המשיכו במרדפם . צעקותיו של מנהיגם החזירו אותם אליו , ברכו הייתה שבורה והדם כיסה את כל פניו . נובס וסיקואני נרגעו , הוא חיבק אותה ולחש לה תודה בקצ'ואנית.
כאשר חזרה נשימתם יצאו מן הסמטה ונעלמו ברחובות , נובס עצר מונית והם התרחקו מאזור העיר אל פאתי שדה התעופה .
יום קשה עבר עליהם , אך נראה שלמדו את הלקח במהירות .
הם שתקו כל הדרך. נובס עדיין חשש. אני מקווה שקוסקו תהיה לטעמך, אמר נובס לסיקואני, כשהגיעו לבית ההארחה שלהם , בירת האינקה אינה יכולה להיות שלא לטעמי , כמו כל הדברים פה, אמרה לו. אחרי מה שעברת האם כבר מצאת עוד דברים שהם לטעמך ? שאל אותה , כן, אמרה היא , אתה לטעמי והדביקה לו נשיקה על פיו . את תסתדרי פה לא רע , אמר לה, משהו באווירת העולם החדש גורם לך כנראה להתאהב. איפה היית באורקהגאוורי ובעיר האבודה, היא חייכה אליו, כנראה שמצאתי בך משהו, אמרה לו. אני חושב שמצאנו את אותו הדבר, השיב. נשיקה נוספת לא תזיק, חשב וקרב אותה אליו במשיכת יד. למחרת בבוקר לאחר ארוחת הבוקר, שאבוקדו היה עיקרה, יצאו לשדה התעופה הקטן, מטוס צבאי מסוג הרקולס ניצב על המסלול, סיקואני התבוננה בו בחשדנות. מה זה ? שאלה את נובס. נובס ניסה להסביר לה, היא לא האמינה, לא עלה בדעתה שהדבר גדל הגוף הזה יצליח לעלות לשמים, זה נשגב מבינתה, הם הגיעו לכיוון שדה התעופה עם רכבם של מארחם. חנויות קטנות עמדו לאורך הטרמינל ורוכלים רבים הסתובבו והציעו את מרכולתם, נובס קנה שני תיקים גדולים ושם בהם את שני שקי הזהב, בקושי הצליח להרימם, לתיקים היו גלגלים קטנים שכמעט כרעו תחת הנטל הכבד אך נובס משך במוט והעלה יחד עם סיקואני אותם אל גוף המטוס שגחונו היה פתוח והעמסתו רק החלה , דיילת הדביקה תוויות על תיקיהם והם נדחסו עם מספר רב של אנשים אל בטן המטוס . רק מספר מועט של מושבים היו עליו ורובו הגדול נועד לציוד צבאי וחיילים . סיקואני ישבה ליד החלון והסתכלה החוצה , גשם החל לרדת מחוץ למטוס והקשה על הראייה, אייקוצ'ו עמד ונובס ישב על גבי התיקים קרוב אליה , מה קורה ? שאלה את נובס . חכי , אמר לה, אני בטוח שלא תשכחי את הטיסה הזאת. הדלתות נסגרו ודלת המטען דרכה נכנסו נטרקה בנקישה. המנועים החלו לפעול והמטוס החל לנוע על המסלול, סיקואני הסתכלה וראתה את הנוף חולף במהירות מתגברת עד אשר ניתק המטוס מן הקרקע , היא הפליטה צעקה והנוסעים מסביבה הסתכלו עליה בתימהון . נובס חייך , אמרתי לך. היא לא התיקה את מבטה מעם החלון , הג'ונגלים , הכבישים , ההרים המתקרבים , רכבים שנוסעים על כבישים צרים , אבק ושריפת יער רחוקה . נהרות מתפתלים , היא לטשה את עיניה לכל אלה , היא בלעה את כל מה שעיניה ראו , מחשבותיה התרוצצו בין אורקהגאווארי לבין העולם הזר והמוזר אותו רואות עיניה , מי יאמין לה כשתחזור ?
הגשם היכה בעוז בגוף המטוס וניתז מן הכנפיים. סיקואני התבוננה במחזה בבהלה. קשת גדולה ושלמה נראתה באופק היכן שהשמש פגעה בטיפות הגשם היורדות. היה זה דבר טבעי בתקופה זו של השנה וסיקואני הסתכלה בה מהופנטת. תראה, תראה, היא קראה לנובס שעמד מעליה. נובס התכופף והסתכל מבעד לחלון לראות מה הדבר. הוא התבונן דרך החלון הצר בקשת הפרושה לכל מרחב השמיים נוגעת בג'ונגלים בשני קצותיה. יפה אה ? אמר נובס והתפעל. הוא הסתכל בסיקואני, אך במקום לראות את החיוך בעיניה הוא ראה שם חרדה גדולה, ידה הצביעה לכיוון אחר. מה קרה ? שאל אותה. תסתכל, אמרה חרש והצביעה על הכנף שהמים נתזו ממנה, קשת קטנה נוספת נצצה אל מול הקשת הגדולה הפרושה בשמים. תראי איזה יופי! אמר נובס, אולם סיקואני לא התלהבה כנובס למראה הקשתות המהממות, היא שתקה לאורך הטיסה ולא הוציאה מילה נוספת עד נחיתתם בקוסקו.
כעבור שעה עת נחתו בקוסקו ירדה מן המטוס רועדת ומבולבלת , נשימתה קצרה , הגובה בו נתונה העיר הקשה על נשימתה. אנחנו צריכים לשים את שקי הזהב במקום בטוח , לא נוכל לסחוב אותם ממקום למקום, אמר לה נובס . האם אתם רוצים להישאר כאן זמן מה ? שאל אייקוצ'ו , אני רוצה שסיקואני תיראה את העיר, ענה לו נובס. תוכלו לשהות בדירתי הציע אייקוצ'ו , יש לך פה דירה ? כן , מטעם האוניברסיטה , נשמח מאד , אמר נובס , הם הגיעו לדירתו של אייקוצ'ו , היא הייתה דירה קטנה מרוהטת בצניעות , בעיני סיקואני הייתה זו דירת פאר , אורות הנדלקים בלחיצת כפתור ושירותים שסיקואני מצאה אותם לא נוחים . הכל היה חדש בעיניה, נובס ליווה אותה בדירה מתענג על הפליאה בעיניה.

***

רודריגז בולארו ענה לטלפון, הקו המשובש לא איפשר לו לזהות בקלות את נובס , גם אם היה שומע אותו בבירור, לא בטוח שהיה מזהה את קולו , כמעט שש שנים עברו מאז עזב נובס את לימה אל הג'ונגלים. בכל הזמן הזה לא שמע הסב מנכדו, אלא פעמיים. שני מכתבים הגיעו אליו, הראשון בכתב ילדותי, כמעט חצי שנה אחרי שמשפחת בולארו עזבו אל הג'ונגל והשני בכתב יפה יותר ומסוגנן, אך הסבא שיער שמישהו אחר כתב את המכתב בשביל נכדו, הוא ניסה להניא את בנו מלעשות כן , לא מפני שלא חשב שזהו המעשה הנכון ,אלא מפני שהבין שיותר לא יראה את משפחתו היחידה. אך בנו , אביו של נובס לקח את משפחתו ועזב . בתחילה כעס הסבא על כך, אך מאוחר יותר השלים עם העזיבה . גם לרודריגז בולארו היה קשה כלכלית , הוא נתמך מקצבה ממשלתית ומאז מות אשתו , סבתו של נובס וכמעט לא יצא מן הבית .
רודריגז שמח על הטלפון , מה שלומך ? אני בסדר, ענה נובס . סיקואני שמעה את נובס מדבר לשפופרת ולא הצליחה להבין מה הוא עושה , אנחנו יכולים להגיע אליך , סבא ? בוודאי, בוודאי, ענה רודריגז . מה שלום כולם ? שאל הסבא , היו בעיות , התחמק נובס , אספר לך כשנגיע. אני מחכה , אמר הסב , הקו המשובש הקשה על השיחה , נגיע בעוד מספר ימים אמר נובס , נובס המשיך לדבר עם סבו בספרדית בזמן שסיקואני ישבה בסלון הבית המרוהט . אייקוצ'ו פתח איתה בשיחה על התאקלמותה והיא ענתה לו ככל שיכלה . לפחות הצפייה לנובס תיתן לו קצת שמחה , הוא איש עצוב מאז סבתא נפטרה , אמר נובס לסיקואני , כשסיים לדבר הגיע לסלון , אצטרך לבשר לו בעדינות על מותם של כל המשפחה . עם מי דיברת ? שאלה אותו . עם סבי , רודריגז , השיב לה נובס. ואיפה הוא היה כשדברת איתו ? שאלה שוב , אפשר לדבר עם אדם גם אם הוא רחוק מאד , ענה לה . כמה רחוק ? גם עם קוצ'ה באורקהגאווארי, ענה נובס , אם היה להם את המכשיר הזה , סבי נמצא באיקה נצטרך לנסוע כיומיים בדרכים על מנת להגיע לשם . איקה נמצאת על שפת הים הגדול , האוקיינוס . את תראי כשנגיע . ולסבך יש את המכשיר הזה ? כן, אמר לה , לכל אחד יש אותו בביתו.
אנחנו נצא לראות קצת את העיר , אני רוצה להראות אותה לסיקואני , בסדר , אמר אייקוצ'ו , רק תזכור איך לחזור . הוא כתב על פתק את שם הרחוב ואת מספר הטלפון של הדירה , אתם צריכים כסף ? שאל אותם , לא , אמר נובס ונענע את ראשו לשלילה . נחזור עד החשכה.
הם יצאו לראות את העיר , עיר מודרנית , שבתיה הסתירו את עברה , רק במקומות אחדים נראה היה למצוא שרידי מבנים . תרבות נכחדת שהעולם כבש .

***

מוזיאון האינקה היה פתוח , שרידי מסכות , חפצים וכלים , סיקואני הסתכלה בהם הם נראו לה עכשוויים שייכים לתקופתה וקשה היה לה לקבל את עתיקותם בעיני המבקרים . היא התיישבה על הרצפה , מתבוננת בכתר מוזהב וגלימה הדומה לגלימתה היא, גלימת בנות האקיה, אף אחד לא ידע לשייך את הגלימה למקורה הנכון , כיתוב קטן שייך אותה לאשה, אך לא יותר מכך. דמעות נקוו בעיניה , תרבותה הפכה תרבות נכחדת , היא פתאום רצתה להישאר בחוסר ידיעה לגבי העולם הזר לה ולתרבותה . כמה טוב היה לה כשהייתה חלק מכהנות המקדש , שקועות בהנהגת העיר , במשימות הפשוטות , בהיררכיה הברורה כל כך ,במעמדה ובאחריות המתלוות לה. אך היא שיערה שפרנקו צודק , הנבואה השנייה בוא תבוא ואיתה יבוא חורבן , מה שהיא מרגישה עכשיו ירגיש כל אדם, היא לא הייתה בטוחה שהם יצליחו להכיל את העולם הזר אלא אם כן תהיה להם הדרכה והם יהיו מוכנים לכך , נפשית ופיזית . היא קיוותה שהכל ילך כשורה ונובס יצליח במשימתו , היא אהבה אותו והבינה כמה היה חשוב לה.
נובס התיישב לצידה וניגב את דמעותיה שירדו על לחייה , אחר כך חיבק אותה בעדינות . סיקואני טמנה את ראשה בחזהו. היא הייתה חייבת לעבור את זה , בני עמה המסתובבים בקוסקו המודרנית כבר לא יוכלו לחזור ולהיות כמוהם , כבני האינקה הסגורים בעיר התת קרקעית במעבה היער , מעטים העמים שהצליחו להחזיר תרבות נכחדת אל אור הזרקורים .
מה היה לתרבותה להציע לעולם ? עולם שכולו חידושים מדהימים, מה היא יכולה להציע לעולם שכזה ?
איפה אתה רוצה להיות ? שאלה את נובס, מרימה את ראשה אליו. דמעותיה ממשיכות לזלוג . אתה רוצה להיות חלק מהעיר הזאת המרגשת כל כך או לחזור אל היער ?
נובס הסתכל בה בוחן את עיניה . אני רוצה להיות איתך , לא חשוב לי איפה . בעוד זמן לא רב תיראה העיר התת קרקעית כמו העיר הזאת ואתם תאבדו חלק גדול מעצמיותכם, לא תוכלו לשמר את השקט וגם הרוגע יילקח מכם . אולי תצליחו לשמר משהו, אך תצטרכו להוכיח לעצמיכם ששווה לשמור עליו באמת . אז מדוע אנו עושים זאת לעצמינו ? שאלה אותו, כי אם לא נעשה זאת בדרכינו, בהכוונה ראויה ובאיטיות מבוקרת אנו נהפוך להיות שכונת פחונים בלימה. היא לא הבינה מהי שכונת פחונים, אבל הבינה שהאלטרנטיבה יכולה להיות להם חורבן אמיתי. האם יש משהו שהיית רוצה לשמור עליו שלא יאבד ? שאל אותה , סיקואני החזירה את ראשה אל חזהו והוא ליטף את שערה בעדינות. הייתי רוצה לשמר את התמימות, אמרה לו, אך כבר איני יכולה , היא אבדה לי, הייתי רוצה לשמר את היער, אך כאשר נגדל גם אנחנו נצטרך שטח ונחריב את היער לשם כך. הייתי רוצה להתחבר שוב אל הג'ונגל , ללכת בו כאילו היה ביתי, אך כבר עכשיו איני שומעת אותו יותר ,אני שומעת רק את מחשבותיי הולמות בי. הייתי רוצה לחזור אל הימים בהם הנבואות היו רחוקות מאיתנו , אך גם רגע זה עבר וחלף ואיני רואה דרך לחזור לאחור. את אולי רוצה לספר לי מה אומרת הנבואה השלישית ? שאל אותה נובס בשקט. היא הרימה שוב את ראשה והסתכלה בו , יגיע הזמן גם לזה , אני מפחדת שתהיה שבוי לה , עדיף שתתן ללבך להוביל אותך.
שעת הסגירה התקרבה , אינדיאני זקן קרב אליהם , הוא התבונן בהם . כבר זמן רב לא ראה צעירים במוזיאון ובמיוחד לא כאלה שמתעניינים ביצירות העתיקות ומתרגשים מכך . נובס קם ממקומו ועזר לסיקואני לקום . הוא חייך אל הזקן ופנה אליו , מי מנהל את המקום הזה ? שאל אותו , הזקן הצביע על עצמו , זה מוזיאון קטן , אמר לו . עדיין באים ? שאל נובס , מעטים, ענה הזקן , האינקה אינה מה שהייתה פעם , זו תרבותנו אבל היא הולכת ומשתכחת. ואתה מנסה לשמר אותה ? שאל נובס . כן , אמר הזקן , אני רואה שאתם מתעניינים בתרבות הזאת . כן, אמר נובס אך לא פירט .
האם יש עוד אנשים שחשובה להם התרבות הזאת ? שאל נובס, כן, ענה הזקן , עוד יש כמה. ואיפה הם נמצאים ? באוניברסיטה ? לא ! גיחך הזקן , שם רק חוקרים את התרבות , לא מאמינים בה או רוצים להחזירה . הם רק לומדים אותה, אך לא חיים אותה.
האם אתה מר דיאגו סיקה ? שאל נובס , כן , אמר הזקן ועיניו אורו. אתה מכיר אותי? , אני לא מכיר, ענה נובס, אך סבי מכיר אותך , הוא שלח אותי אליך . מיהו סבך ? מר רודריגז בולארו מאיקה. עיני הזקן נפקחו , שנים שלא ראיתי את בולארו הזקן , שמעתי שאשתו נפטרה , כן , אמר נובס , היא הייתה סבתי . סבתך ? אהבתי את האיש הזה , איש כלבבי , גם בדמו זרם דם האינקה ואף שהיה לבן , כמוך , לא ראיתי יותר אינדיאני ממנו. הבנתי שבנו חזר אל הג'ונגל, אביך בוודאי ? נובס הנהן , לא פלא ! אמר מר סיקה , כנראה הג'ונגל זרם גם בדמו של אביך . פלא שהזקן לא הצטרף אליכם.
מאז מות סבתי הוא הסתגר בביתו , הג'ונגל לא היה מקומו יותר , אמר נובס , התחננו אליו שיבוא איתנו , אך הוא סרב , וגם אותנו ניסה לשכנע להישאר . ואיך הג'ונגל ? מצאתם אותו קרוב ללבכם ? כולם מתו שם , אמר נובס , כנראה מחלה שתקפה את כל הכפר , סבא עדיין לא יודע מזה , אמר נובס .
אני מצטער , אמר מר סיקה
נובס נענע בראשו , ועצם את עיניו לרגע .
מה רצונכם ממני ? שאל מר סיקה
יש לנו הרבה דברים לספר לך , אמר לו נובס , אבל עדיף שנדבר בשפת קצ'ואה שגם היא תבין .
מר סיקה התיישב ליד שולחן הקבלה ונובס וסיקואני התיישבו למולו והחלו את סיפורם , הם לא החמיצו שום פרט חשוב.