ספר – בן האינקה – פרק שנים עשר – הנבואה השניה

שלושה חודשים עברו מאז שיחתם זו , כמעט ארבעה חודשים מאז שהגיעו אל העיר. פרנקו לא הצליח לשנות הרבה ממהלך הדברים הרגיל. גם קוצ'ה לא הוסיפה ידע רב על ידיעותיו את בני האינקה וכמה שניסה לא הצליח לחדור מבעד למסך הערפל שכיסה אותו. עיר ששרדה זמן כה רב והייתה שקועה רק בעצמה איננה משתנה בנקל. פרנקו לא הצליח לשבור את מעגלי השמירה שהיו עליו , לכאורה מגינים עליו, אך למעשה מונעים ממנו לראות את מה שרצה לראות, שכן, תמיד היו שומרים שהקדימו אותו ופינו את המעברים בעת שהגיע , חסמו את האולמות מפני הקהל , עצרו את השווקים והפרו את הסדרים הקיימים רק על מנת שהעם הפשוט לא יזהם את המלך, האל. כשהביע את רצונו לפגוש את העם , נשאר תמיד רצונו תלוי באוויר בחוסר הבנה . המיטאמק היו דחויים , משימתם הייתה להישאר פשוטים וכנועים וחייהם לא היו שווים הרבה. ההיררכיה נשמרה על אף רצונו של המלך. קוצ'ה על אף הערכתה אליו לא הצליחה להבין את רצונותיו אלה ולא שיתפה איתם פעולה. נדמה היה לפרנקו, שאין הם מסוגלים להתגבר על עצמם ולאפשר לתובנות חדשות ורעיונות שונים לחדור אותם. המסורות הארוכות היו חדורים בהם. נובס היה כמוהו , אולי בשל צבע שערותיו הצהובות כעין התירס , עיניו הכחולות ועורו הבהיר, שלא אפשר גם לו להתערבב עם ההמון מבלי שיעורר תשומת לב. ורק לפדרו התאפשר לחדור ללא חשש אל ההמון שלא הכירו בפניו. השמירה עליו בוטלה מרגע שהבינו שאינו מוכר ותגובת ההמון לבואו הינה רגילה. פדרו לא לבש את בגדי האצילים ובגדי ההמון שהיו פשוטים אפשרו לו להסתובב באופן חופשי. עוד לא היה בן אצולה שויתר כך על ייחוסו, בנות האקיה הצמידו לו מלווה , את אחת מהנבחרות שנצטוותה להיות לו לעזר , גם היא הצטרכה ללבוש את בגדי ההמון שבזה להם, אך למען השביע את רצון האלים לא היססה. בכל פעם שחזרו ויצאו מן האולמות העצומים של המיטאמק היו השומרים המכירים אותם נפעמים מחדש על מסוגלותם להיות בין ההמון זמן כה רב.
***
פרנקו ניצל יכולת זו של פדרו על מנת ללמוד לא מעט על העיר התת קרקעית . מה ששמע לא מצא חן בעיניו. פדרו סיפר לו על דלות נוראה , עיקר עבודתם היה בעבודות חציבה נוספות ובאספקת מזון לעיר , המיטאמק לא הורשו לצאת מן העיר התת קרקעית בשעות הלילה וגם אם יצאו בשעות היום יכולתם להסתובב הייתה בין שני המצוקים הסוגרים על הנהר.
את הצייד מחוץ לאזור הנהר והעיר ביצעו המיאטה וגם הם לא התרחקו אל מעבר לגבול שהוקצב להם על ידי הכהנים.
פרנקו , אסף את המידע , הוא דיבר עם פדרו, אך ורק בספרדית, כך שאת חוסר שביעות רצונו ממה ששמע ידעו רק נובס ופדרו. בעיני קואלי , המלווה של פדרו הדלות האיומה שלהם הייתה מצב טבעי, היא לא ייחסה להם חשיבות , בעיניה, האינקה היו גזע נעלה ויכולתם של האצילים לחיות ברווחה הייתה מספיקה על מנת לקיים את תרבותם.

***

קוצ'ה נכנסה אל חדרם , פרנקו שכב על המיטה , היא הורידה את הגלימה הצבעונית והכובע והניחה אותם על שולחן האבן . מה קורה איתך , פרנקו ? היא שאלה ונשכבה לצידו על המיטה , אתה בסדר ? כבר כמה זמן אתה מהורהר . פרנקו הסתכל עליה וחייך חיוך מאולץ. אני רוצה לדעת מה את חושבת על העתיד שלנו ? קוצ'ה לא הבינה את השאלה , אתה המלך ואני המלכה , האם חסר לך משהו ? לא , לא , לא חסר כלום , אבל אני תוהה להיכן אנחנו צריכים להוביל את העיר הזאת. אני לא חושבת שרע לנו ,נראה לי שהמצב של העיר טוב מאד , אמרה . למה את קוראת טוב מאד ? שאל פרנקו .אנחנו חיים פה טוב מאד , לא חסר לנו דבר , ענתה קוצ'ה . פרנקו התיישב על המיטה וקוצ'ה התיישבה אף היא . מה את חושבת יש שם בחוץ ? מחוץ לעיר ? שאלה קוצ'ה , פרנקו הנהן . אני לא יודעת , אמרה קוצ'ה , אבל פרנקו לא ויתר. נו ? , קוצ'ה התבוננה בו , אתה יודע מה יש שם ? פרנקו הנהן בראשו. מה יש שם ? שאלה אותו . את לא תוכלי להאמין , אמר פרנקו . תנסה אותי , השיבה לו
זה עולם שונה לגמרי , אמר פרנקו , עולם של מכונות, של מהירות ,של בתים עצומים , מרחבים ענקיים , נשק עוצמתי. מה זה מכונות ? שאלה. פרנקו הסתכל בה , רק עכשיו הסתבר לו שהיא לא מבינה את המושג הזה . חסר היה להם ידע בסיסי , הוא שם לב שלא ראה גלגל , גם לא עגלה , היא לא תצליח להבין , חשב , אבל קוצ'ה לא ויתרה , תסביר לי שוב , אני רוצה להבין למה אתה מתכוון ?
פרנקו חשב כמה זמן. אם היית רוצה להעביר את הפסל הזה לעברו השני של הנהר , איך היית עושה את זה , שאל אותה בהצביעו על פסל זהב גדול שהיה מוצב בקצה החדר.
המיטאמק היו עושים את זה , ענתה , הם יצטרכו לעבוד קשה כנראה כי הוא כבד מאד.
ואם הם לא יצליחו ? היקשה עליה , יכול להיות שהוא כבד מידי ? הם יענשו אם לא יצליחו, ענתה לו . אני לא מתכוון להעניש כל מי שלא יצליח לעשות משהו , אמר לה . את חושבת שיהיה אפשר להעביר את הפסל הזה בלי מיטאמק ? רק האלים יכולים לעשות זאת , ענתה , אולי אתה יכול לעשות זאת . מחוץ לעיר הזאת יש עולם שלם שעובד ללא מיטאמק . ביום אחד אפשר להגיע מכאן ועד סוף העולם , אמר לה , מכאן ועד הירח . את יודעת שאנשים הגיעו לירח לפני כמה זמן.היא הסתכלה בו בפליאה. אני לא מאמינה , זה לא יכול להיות . הוא הסתכל בה בעיניים , תאמיני קוצ'ה , כדאי שתאמיני, העולם שבחוץ גדול וחזק מכל מה שיש לנו כאן.
קוצ'ה פתחה את עיניה והרהרה בדבריו של פרנקו , היא אף פעם לא חשבה על העולם שבחוץ . היא חשבה תמיד רק על העולם שבפנים . בשבילה הוא היה הכל. המקדשים , האולמות , האצילים, הכהנים , הטקסים , החגים והקרבנות שהקריבו לאלים . בנות האקיה למדו על האינקה כל מה שניתן היה ללמוד , אך מעולם לא למדו על העולם שבחוץ .
מה זה אומר לגבינו ? שאלה קוצ'ה , דבריו החלו לחלחל בתוכה , אם כל מה שאתה אומר באמת נכון אז לעולם לא נוכל לנצח אותם. ההכרה הזאת הכתה בה .
אל תחשבי במושגים של ניצחון ותבוסה , אמר לה פרנקו את צריכה להבין , שלעולם לא תוכלי לנצחם, אך אם נפעל נכון גם לא תהייה פה תבוסה , יש פער עצום בין מה שיש כאן לבין מה שיש בחוץ . קשה לך להבין מה יש שם בחוץ , אבל מה שיש שם יכול לבלוע הכל . כל מה שיש לכם פה הוא חלקיק קטן משכונה קטנה , כפר קטן וחסר חשיבות.
העולם שבחוץ הוא תחרותי , מהיר , דורסני , ואינו מרחם על איש.
ואתה באת משם ? שאלה בחשש.
אני ברחתי משם ובאתי לכאן . היה קשה מאד לברוח , אף אחד באמת לא עוצר אותך מלברוח , אך אין לאן לברוח .
אז לאיפה ברחת לבסוף ?
ברחתי לכאן , לג'ונגל , חזרתי למה שהיו אבותיי , למה שרציתי תמיד להיות שייך.
הם עדיין רודפים אחריך ? שאלה קוצ'ה
פרנקו חייך, הם אף פעם לא חיפשו אותי , לא באמת היה איכפת להם ממני. קוצ'ה הייתה מבולבלת.
אז במה אתה מאמין , מי אתה באמת ? אתה אל ?
את רוצה שאהיה אל ? שאל אותה בחזרה , האל בוחר אם להיות אל , אתה בחרת להיות אל ? פרנקו חייך שוב , אני הפכתי להיות אל , כי האמנתם שאני אל.
ואני אלה ? שאלה בחשש , אנשים מאמינים שכן , זה מה שחשוב. את מרגישה שאת אלה ? אני לא יודעת באמת מה אני , אמרה לו. אני הפכתי להיות אלה כי כך נצטוויתי. על ידי מי ? שאל פרנקו , על ידי הוילאקומו – הכהן הגדול.
ולמה הוא החליט שאנו אלים , שאל שוב.
כי , כי , הוא יודע למה, כי כך אמרה הנבואה .
הנבואה ? שאל פרנקו , קראתי אותה , היא אף פעם לא דיברה עלי .
אבל היא הצביעה עליכם , אתם השלושה .
פרנקו , השתהה , היו יכולים להיות שלושה אחרים , תמיד אפשר לפרש את הדברים איך שרוצים , אמר לבסוף.
קוצ'ה טמנה את ראשה בבד המכסה את המיטה. אחר כך הרימה את ראשה וקמה יורדת לרצפה הקרה. לאיפה את הולכת ? שאל פרנקו
להביא משהו , ענתה. היא סידרה את בגדיה ושמה על עצמה את הגלימה ואת כובעה ודפקה על דלת החדר. הדלת נפתחה וקוצ'ה יצאה החוצה. כעבור כרבע שעה היא חזרה . פרנקו עמד על המרפסת והסתכל על הנוף עוצר הנשימה . הטרסות הארוכות המסודרות יפה כל כך והתירס הנע ברוח בהרמוניה כה מופלאה. הוא נשם את האוויר , ריח של גשם מתקרב עלה באפו , הדלת נטרקה ופרנקו סב על עקביו . הוא ראה את קוצ'ה מורידה שוב את גלימתה וכובעה ומניחה אותם על הדרגש . פרנקו נכנס חזרה לחדר והתיישב על המיטה. קוצ'ה התיישבה לידו. אני רוצה להראות לך משהו , אמרה בקול רציני. בידה החזיקה קופסת עץ מעוטרת . היא פתחה אותה, פרנקו הסתכל פנימה , כל שראה היה חבלים צבעוניים שזורים זה בזה מונחים שכבות שכבות בתיבה.קוצ'ה הוציאה את החבלים , כל החבלים היו קשורים בקצותיהם לחבל אחד מרכזי וקצותיהם השניות השתלשלו למטה , על גביהם היו קשרים בגבהים שונים ובגדלים שונים. היא קמה מהמיטה ותלתה את קצות החבל המרכזי על הקיר שמולם , החבלים השתלשלו מטה ורווחים של מספר סנטימטרים ביניהם. קוצ'ה סידרה אותם והפרידה בין חבלים שהתערבבו זה בזה. בעיני פרנקו זה נראה כמעשה אומנות יפה ותו לא. מה זה ? שאל אותה. זה "קיפו" , אמרה, כך אנו כותבים. לפרנקו זה היה מוזר , כתב הבנוי מחבלים וקשירות , הוא כל כך היה רגיל לאותיות ומילים עד שלא הצליח להבין כיצד אפשר לקרוא את זה.
בחוץ לא יודעים לכתוב ? שאלה אותו . יודעים , אמר לה , אבל לא כך. יום אחד אלמד אותך לכתוב ולקרוא, זה פשוט מאד.
רק בנות האקיה חלק מן הכהנים וכמה אצילים יודעים לכתוב ולקרוא, רוב בני האצילים , והמיאטה לא יודעים לקרוא ולכתוב ואילו המיטאמק לא יודעים מהי כתיבה או קריאה בכלל. בנות האקיה לומדות זאת מרגע שהן נכנסות אל המקדש וכך גם כהנים במקדש הירח ובמקדש ויראקוצ'ה .
אז מה כתוב כאן ? , שאל אותה פרנקו והסתכל בעיון בקשרים הקשורים לחבלים.
זאת הנבואה השנייה היא אמרה , אני רוצה לקרוא לך אותה . הוא קיווה שהמילים יהיו פשוטות כך שיוכל להבין בקלות את הנאמר.
קוצ'ה הצביעה על החבל הראשון ועל הקשרים שבו והתחילה את הקריאה.
מתוך השמים יורדת כאש
ובתוך האש רעם גועש
ומסוף העולם באים ועולים
אלים לבנים ובידם כלים
וכל כלי שובר הרים
ומנפץ עצים ומחריב כפרים
וכל סדרי בראשית מתהפכים
מיטאמק שמחים ומיאטה בוכים.

קוצ'ה סיימה את קריאתה , פניה היו שטופות בדמעות , היא ניגבה אותן בידה, מנסה לא להתייפח בקול. פרנקו קם מהמיטה וחיבק אותה אל חיקהו , למה את בוכה ? שאל ברוך. אם הנבואה הזאת תתגשם כפי שהראשונה התגשמה במלואה , יקיץ הקץ על כולנו , אמרה ודיבורה נחתך על ידי בכייה החנוק .
את חושבת שהנבואה הזאת תביא איתה חורבן לבני האינקה ? שאל
היא החזירה את פניה אל חזהו ואנקה נפלטה מפיה , היא התייפחה ולא יכלה עוד לשלוט בעצמה. הוא הרגיש את רטיבות דמעותיה וליטף את ראשה. פרנקו הוליך אותה אל המיטה והושיב אותה לאט עליה. היא המשיכה לטמון את ראשה בחיקו ולא הרימה אותו , כשישב, חשב על מה ששמע . מחשבותיו התרוצצו. הוא לא האמין בנבואות שחוזות את העתיד, היה לו ברור שאדם צריך להחליט על עתידו ולא להסתמך על משהו מעורפל שנכתב לפני מאות שנים ואף על פי כן לא היה יכול להתעלם מנבואה הראשונה שניבאה את בואם אל העיר , הוא חשב על הנבואה השנייה , גם היא יכולה להתגשם בקלות אם רק ימצא האדם הלבן את העיר הנסתרת של האינקה ואז יבוא החורבן עליהם וכליה תיפול על ראשם. אם כך יקרה, בודאי שבני האצילים יבכו ובודאי שהמיטאמק ישתחררו מכבליהם וימרדו. הכל יתהפך.
הוא תהה על הנבואות , כיצד הן נכתבו ועל ידי מי ? כיצד יכול מישהו לנבא את העתיד בצורה כל כך מדויקת ?
קוצ'ה הרימה את ראשה , פניה הרטובות ועיניה האדומות מבכי חדרו את לבו. הוא ניסה לנחמה, אך כל מילה שאמר דקרה עוד יותר את לבה. פרנקו התרשם ממנה. העיר הייתה חשובה לה ואף שהייתה צעירה הרי הייתה בוגרת ברוחה , היא הבינה את גודל שליחותה כמלכה, והוא הבין עד כמה הייתה רגישה . היא באמת רצתה להצליח , זה מה שחינכו אותה במקדש , לא להתעצל , לעשות ככל האפשר על מנת שבעלה יהיה מרוצה ועל מנת לעמוד במה שתציב לעצמה. אף אחד לא הכין אותה להתמודד עם נבואות. הן היו תמיד מתחת לפני השטח ואף פעם לא עלו מעליו. בדיוק כמו העיר שלהם , תמיד נחבאת מעין זרה. אך עתה עלתה הנבואה אל פני השטח ועם זה היה על קוצ'ה להתמודד . פרנקו בדבריו רק חיזק את הנבואה ואת החורבן שהיא עתידה להמיט עליהם.
היא הרגישה איך כל מעמסת העולם מוטלת על כתפיה , איך הפכה ברגע למלכה , איך עתידה היא להוליך את בני האינקה אל החורבן הממשמש ובא , היא לא ידעה מה עליה לעשות . כל בעיות העיר שדנה עליהם עם בני האצולה והכהנים בדיונים הארוכים והמתישים התגמדו פתאום והפכו לחסרי תועלת אל מול החורבן שעתיד לבוא עליהם מן החוץ הלא נודע.