ספר – בן האינקה – פרק שמונה – אורקהגאווארי

פרנקו דפק על הדלת בחוזקה , השומר פתח את הדלת מיד , פרנקו הצביע על בטנו וסימן לו שהוא צריך להתפנות , השומר השתהה מעט, בחן את המצב וקרא לו לבוא אחריו , נובס ופדרו הצטרפו מיד. הם ירדו במדרגות לעבר הנהר , פרנקו היה מופתע, אך היו שם כוכים פתוחים שבהם חורים שכמעט נגעו במים , השירותים היו ציבוריים אך שמרו על הגיינה גבוהה ונקיות. הם נכנסו אל הכוכים לעשות את צרכיהם וכאשר יצאו התגודדו סביבם כמות רבה של אנשים . השומר ניסה לקרוא להם, אך השלושה התמסרו בקלות לידיהם של ההמון והתרחקו מן השומר , תיצמדו אלי, צעק פרנקו לנובס ופדרו שנדחקו אחריו , הם היו בטוחים ששומרים אחרים יגיעו בקרוב ועל כן חיפש פרנקו מקום שבו יוכלו לשבת , הוא מצא סלע בולט מעל המים והתקדם לעברו, אחר כך טיפס עליו והתיישב , נובס ופדרו טיפסו אחריו ופרנקו נופף לקהל הרב שהתאסף. הוא ראה את השומרים מתקרבים אך לא התייחס , הוא שם לב שעדיין אינם יודעים מה לעשות איתם .
הקהל נדחק אל גדת הנהר והיה משולהב למדי . פרנקו ניסה להרגיעם, אך דווקא מראהו של נובס, בעל השערות הצהובות והעניים הכחולות, שבה את ליבם . הקהל נדחק אל הסלע והלחץ גבר. השומרים ניסו להידחק ולפזרם אך לא הצליחו. ילד צעיר שהיה קרוב אל הנהר , לא הצליח להחזיק מעמד ונפל אל תוך המים . הוא צעק צעקה חדה , אך ההמון המשולהב לא הבין מה קרה. נובס ראה את הילד נופל , הוא הצביע עליו , אמו של הילד צעקה , אך ההמון לא שם לבו לכך. רק כאשר נובס פשט את חולצתו וקפץ אל המים הסתכל ההמון לכיוון הקפיצה ושם לב לילד הנסחף עם הזרם וזועק לעזרה. נובס צלל במים ומיד החל לשחות לעברו של הילד, הילד כמעט טבע שכן הוא בלע כמות מים נכבדת וידיו המתנופפות שקעו שוב ושוב במים . נובס התקרב אליו במהירות ותפס את ידו , אחר כך משך אותו אליו והצליח להיאחז באחד מן הסלעים הבולטים מן המים , הם שרטו את ידיו אך הוא הצליח להחזיק את עצמו . גבר אינדיאני צעיר התקרב אל נובס ותפס את ידו . נובס משך את הילד אליו והגבר הצעיר תפס אותו, העלה ומסר אותו לאדם אחר שהיה מאחוריו , אחר כך משך הגבר את נובס והעלה אותו אל הסלע. נובס התנשף אך לא עצר , הוא כרע על ברכיו והגיע אל הילד ששכב על גבו , הוא לחץ על חזהו מספר לחיצות חזקות ואחר כך היטה אותו על צידו , הילד פלט מים מפיו השתעל והשתנק . נובס הרשה לעצמו לנשום נשימה עמוקה ושכב לצד הילד המתנשם . ההמון השתתק והשומרים נדחקו והגיעו אל הסלע עליו שכב נובס מתנשף . מספר אנשים עלו על הסלע ותפסו את נובס והעמידו אותו על רגליו ואחר כך הרימו אותו על כתפיהם . ההמון הריע ממושכות . הילד אף הוא נישא על כפיים והוצג אל ההמון. השומרים לא ידעו מה לעשות , הם ניסו לקרוא לפרנקו ופדרו אך משאלה התקרבו לנובס הרימו גם אותם אנשים על כתפיהם והקהל הריע להם ממושכות. הם נישאו באולם העצום ברחוב המרכזי. על המרפסות הגבוהות התקבצו מספר מנהיגים והתבוננו למטה , הידיעה על הנעשה הגיעה אליהם והם התבוננו בשלושה נישאים על כפיים .

***

כשהגיעו פדרו , נובס ופרנקו חזרה לחדרם המאולץ כבר חיכו להם שם מספר מנהיגים ושומרים , בגדיהם המהודרים , תסרוקתם המשוכה לאחור וכובעיהם המוזרים, הצבעוניות שלהם והמטות שהחזיקו בידיהם השאירו רושם רב . פרנקו הניד את ראשו לעברם והם החזירו לו בניד ראש. פרנקו החליט לנצל את המצב , הוא פרם את שרוך חולצתו וגילה את התליון , "מנקו קאפק" אמר ודפק באגרוף על חזהו , פעולתו זו הפתיעה את המנהיגים , הם ניסו לדבר איתו אך מכיוון שלא הבין את שפתם דיברו ביניהם , ניכר היה מקולם שהתרשמו מאד מקפיצתו של נובס להצלת הילד, שכן הם הסתכלו עליו כל העת בעת דברם זה עם זה.
המנהיג הבכיר ניגש אל פרנקו שנחשב למבוגר ולמנהיג הטבעי , הוא הצביע על פיו ודיבר , אחר כך הצביע על פיו של פרנקו , גבר צעיר צעד צעד קדימה וקד קידה עמוקה , הוא לא קם עד אשר המנהיג הורה לו לעשות כן , פרנקו הבין את רצונו של המנהיג שהגבר הצעיר ילמד אותם את שפתם והנהן בראשו. המנהיגים עזבו את החדר אך המורה הצעיר נשאר לעמוד. פרנקו הורה לו את הדרך החוצה וסימן את רצונם לישון. המורה הצעיר נשאר עומד בסמוך לדלת תוהה מה עליו לעשות. שאר המנהיגים ראו זאת והתרשמו מיכולתם של הצעירים לעמוד על שלהם. הם שוחחו ביניהם והורו למורה לעזוב ולשוב למחרת.
מספר שומרים נכנסו אל החדר ללא הזמנה ואיתם מגשים מלאים כל טוב. הם הניחו את המגשים על שולחן האבן ועזבו במהירות.
פדרו היה רעב מאד . המגש היה עמוס בפירות , חלקם מבושלים וחלקם טריים , במגש אחר היו סוג בשר לא מוגדר ככל הנראה של קוף וכן חרקים מטוגנים, שנראו כנמלים או חיפושיות , מספר עוגות שמרכיביהם לא ברורים דיים, ככל הנראה מצמח כלשהו, היו מונחות בצלחת מעוטרת וכן קנקני חרס ובתוכם מים קרירים.
השלושה חיסלו את הצלחות במהירות ועלו על הדרגשים המרופדים בשטיחים עבים ונרדמו חיש מהר.
למחרת התעוררו ביקיצה טבעית , לא ניתן היה לדעת האם בחוץ יום או לילה , אך לכל מי שגר במעמקי האדמה זה לא היה כל כך חשוב, אלא אם כן, הם יצאו החוצה. פרנקו שכב עדיין על הדרגש ותהה אם יתנו להם לצאת החוצה מהעיר אל הג'ונגל , הוא הניח שהם חייבים לצוד ולאסוף מזון . כמות האוכל שהעיר צורכת הייתה צריכה להיות גדולה וחייבים להיות לה משאבים משל עצמה על מנת להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. העיר התת קרקעית רתקה את מחשבותיו של פרנקו והוא חיכה לרגע בה יוכל לחקור אותה לעומק ואת סביבתה.
כאשר קמו נובס ופדרו קם גם פרנקו, על מפתן הדלת היו מונחים בגדים צבעוניים , מקופלים . הם התלבשו מנסים להבין כיצד עליהם ללבוש אותם וכאשר סיימו יצאו אל הרחוב הצר. לא היו יותר שומרים מעבר לדלת והם החלו בירידה הפתלתלה לעבר הנהר . מן הרגע שהתלבשו נרתעו מהם האנשים. פרנקו תהה למה, אך הבין זאת מהר מאד , היחסים בין המשפחות שחלקן היו מיוחסות היו קרים ובעלי חוקים ברורים של הפרדה משאר העם , היו בעיר מעמדות. כאשר ירדו אל הרחוב שלאורך הנהר העיר נובס באוזני פרנקו אודות העיר , נובס הסתכל סביבו, הם לא ראו חנויות או שווקים , העיר הייתה נקייה והמעברים בין האולמות קושטו בפסלים גדולים ואימתניים. חלק מן האולמות היו מרשימים בגודלם, בחלקם היו נטיפים וזקיפים וגשרים היו תלויים מעליהם, על מנת לא לפגוע בהם. הרחובות התפתלו ביניהם והאורות ריצדו על הסלעים בעלי הצבעים השונים. חלקם נצנצו באור יקרות וחלקם היו בעלי צורות מוזרות מעוררות השתאות , חלק מן הנטיפים התלכדו עם הזקיפים ויצרו עמודים גליים דמויי מפרשים. חלק מן הפסלים גולפו אל תוך הזקיפים ותיארו אלים שונים. אך הפסלים הגדולים ביותר אשר היו באולם הראשי ממנו הגיעו, היו של אל האוצרות אשר במעבי האדמה – אורקהגאווארי שהעיר העצומה נקראה על שמו.
היכן הפועלים ? היכן בתי המלאכה והמזון ? היכן החנויות ? היכן מייצרים את הבגדים ואת כלי העבודה ? שאל את עצמו פרנקו. הוא שיתף זאת עם חבריו. נראה כאילו כל מה שקיים כאן אלו בתי מגורים. רוב האנשים שהיו ברחוב נראו חסרי מעש , חלקם דגו דגים בנהר התת קרקעי , חלקם ישבו לאורך הקירות , ילדים נראו משחקים בירכתי האולמות רחוק מן הנהר ונשים כמעט ולא נראו. הם כולם נמצאים במקום אחר , אמר נובס , השלושה טיילו לאורך הנהר. מספר האולמות היה רב ורובם היו מחוברים אלו לאלו במספר מקומות , המקום נראה כמבוך ענק. שומרים עברו לידם אך לא התעניינו בהם , אצילים אחרים עברו והנידו ראשם אליהם ואילו העם הפשוט לא התייחס כלל וזז מדרכם ללא אומר ודברים. פרנקו ידע שעוקבים אחריהם ואף שלא ראה איש המתבונן בהם בתשומת לב, הרגיש בכך. הנהר הלך והתפתל עד אשר הגיע למבוי סתום ,שם גם היה האולם האחרון , הנהר נכנס אל תוך ההר בקצף גדול והדרך נחסמה . פרנקו תהה להיכן הוא ממשיך. הם חזרו על עקבותיהם , הדרך חזרה ארכה כשעה עד שזיהו שוב את האולם בו היה חדרם. הם עלו אליו , זרם אויר קריר חלף בין האולמות, שהיו קרירים ונעימים , פרנקו הסתכל למעלה וראה מפלסים נוספים , חלקם היו קלי הגעה על ידי גרמי מדרגות וחלקם נראו מנותקים, דווקא מאלה המנותקים מגיע זרם האוויר, חשב. כשהגיעו לפתח ביתם חיכה להם המורה , הוא לא היה מאצילי העם אך נראה שמקומו בהיררכיה יציב , בגדיו היו פשוטים ללא צבעים מרובים , לראשו חבש כובע מוזר, מחודד בקצהו ולרגליו מוקסיני עור מעובדים.
טיקוצ'פי , הציג את עצמו בפניהם. הם נכנסו לחדרם והוא בעקבותיהם. השלושה הציגו את עצמם והתיישבו על הדרגש שמול השולחן . כיצד הוא מתכוון ללמד אותנו את שפת קצ'ואה ? שאל פדרו את נובס שעמד על ידו , הוא הגיע בידיים ריקות. פרנקו הזיז את חפציהם שהיו מונחים על השולחן ולקח את תיק המפות הקטן , הוא פתח את הכפתורים הנועלים אותו והוציא משם מספר דפים ועפרונות. טיקוצ'פי הסתכל בו. פרנקו נתן מספר דפים לנובס ופדרו וחילק להם עפרונות, שקצותיהם מחודדים. הוא כתב על הדף את שם המורה . טיקוצ'פי התקרב אליו והתבונן במעשיו. הוא הסתכל בדף . פרנקו שראה את התדהמה שעל פניו , צייר על הדף דג. עיניו של טיקוצ'פי נפקחו עוד יותר. פרנקו מסר לו את הדף והעיפרון, אך טיקוצ'פי לא ידע כיצד אוחזים אותו. הוא החזיק בו באגרופו וסימן קו ארוך ומעוקל לאורכו של הדף , אחר זרק את העיפרון והדף מידיו וברח מן החדר. הדלת נטרקה אחריו. הנערים הסתכלו זה על זה בפליאה. משהו כנראה הפחיד אותו כהוגן , אמר נובס.
לאחר מספר דקות נכנסו מספר אצילים לחדרם , הם נעמדו למולם וקדו קידה קלה, המורה טיקוצ'פי הרים את הנייר והעיפרון מן הרצפה ומסר אותו לפרנקו בסמנו לו להוסיף ולצייר על הדף. פרנקו צייר שמש עגולה ומשולשי קרניים יוצאים מתוכה במרכז השמש צייר פנים פשוטות כפי שצייר את השמש כשהיה ילד. האצילים פקחו את עיניהם לרווחה ומיד נפלו על פניהם, "אינטי" הם קראו והשתחוו מספר פעמים . אני חושב שציירת את האל שלהם , אולי אל השמש , סינן נובס חרש.
"אינטי" קרא פרנקו , מחזק את הרושם שהותיר בהם. אחד האצילים קם ממקומו ותוך כדי קידה יצא מן החדר , הוא שב כעבור מחצית השעה ובעקבותיו אדם נוסף הדור פנים , עטוי בגדים מרשימים בעלי גון זהב, על גלימתו התנוסס אל השמש "אינטי" דומה לציורו של פרנקו. הכהן בחן את הדף , הוא הפך אותו מכל צדדיו מתח אותו עד שנקרע ומשנקרע שמט אותו מידיו בבהלה.
הם לא ראו דף נייר , אמר פדרו , הם גם לא ראו בחייהם עיפרון , אמר נובס, אני תוהה אם יש להם איזה שהוא כתב, אמר פרנקו.
פרנקו קם וסימן לשלושה ולכהן לקום על רגליהם , הוא הצביע על ציור אל השמש וקרא בקול : "אינטי" והוסיף בהצביעו על התליון שעל צווארו : "מנקו קאפק" , הארבעה היו מבוהלים והכהן מבוהל עד כדי כך שכמעט התעלף. טיקוצ'פי ברח מן החדר והם תוך כדי קידות רבות יצאו ממנו, מרכינים את ראשם , אצילים נוספים הגיעו אל הרחוב ואחרים התבוננו מחצרות ביתם ומן הרחוב התחתון. פרנקו לקח את רובהו איתו, ונובס ופדרו בעקבותיו , הכהן שיצא ראשון צעק בקול : "אינטי" וכל האצילים היוצאים השתחוו שוב . פרנקו יצא ועמד ברחוב , קהל אצילים ומנהיגים הסתכל לעברם של השלושה שעמדו זה בסמוך לזה.
"אינטי" המשיך הכהן לצעוק תוך כדי כריעתו, קריאתו הדהדה ברחבי האולמות והאנשים עמדו על מקומם והסתכלו בחרדה לכיוונם.
פרנקו הרים את רובהו , "אינטי" הוא קרא בקול שהרעיד את האולם , הוא עלה על מדרגת אבן קטנה ובגדיו הצבעוניים התנופפו . הוא נראה מרשים בגובהו ומידותיו , פניו להטו והוא הניף את ידיו מעלה , "אינטי" הוא צעק שנית וירה ירייה בודדת אל עבר תקרת הנטיפים. קול הנפץ החזק הדהד בעוצמה אדירה בכל האולמות וחזר בהד עצום עד שזעזע את האבנים והאנשים. מספר אנשים התעלפו , ואבנים מן התקרה נשרו מן המקום בו פגע הכדור שהתפרק לכדורי ציד קטנים שהטילו רסיסי אבן ואבק על האנשים שכרעו בכל גופם על הרצפה . פרנקו נתן להד לגווע והוריד את ידיו, רובהו פנה עתה לקרקע. הוא התבונן סביבו וראה את זקן השבט ופמליה גדולה של אצילים מתבוננת בו. כשראה זקן השבט את עיניו של פרנקו מסתכלות בו , כרע על ברכיו והשתחווה, שאר האצילים כרעו אף הם ושקט השתרר בעיר. פרנקו עצמו לא ציפה שבתוך יום אחד יהפכו הוא וחבריו לבני מלכים ואלים, אך היה נראה לו שכך כולם מתייחסים אליהם.
הקהל החל לקום מכריעתו , גור היגואר המבוהל יצא מן החדר ונעמד לצידו של פרנקו. התמונה הקסומה הרשימה את האנשים . האל הגדול אינטי , המתגלם בנער גבה הקומה אשר בידו תליונו של מנקו קאפק
המלך הראשון של האינקה, מייסד השושלת והיגואר שלצידו.
פרנקו לא ידע מה שכל בן אינקה ידע ש "טאטה אינטי" – אל השמש היה אביהם של תאומים – אח ואחות אשר שלח אותם אל האדמה אחרי שראה את הכאוס והחידלון השולטים על פני האדמה , בידיהם היה על פי האגדה מטה מוזהב שסימל את הסמכות והשררה שהוענקה להם על ידי האל אינטי. הראשון מבין הילדים , זה שנחשב לאינקה הראשון היה מנקו קאפק המלך הראשון , מייסד השושלת , ויחד תקעו את מטה הזהב למרגלות הר הוו'נקאורי , המטה נבלע באדמה ושם באותו המקום הוקמה עיר הבירה של האינקה – קוזקו. אם פרנקו היה יודע כל זאת היה מבין את העוצמה בה קיבלו בני האינקה את בשורת הנבואה העתיקה על שובו של מלכם מנקו קאפק בנו של אל השמש אינטי.
דבר אחד היה על פרנקו לדעת ודווקא את זאת לא ידע , בהתגלותו של מנקו קאפק לא נסתיים תפקידו. מעתה, חזון הנבואות אמור להתגשם על ידו, ועל ידי כך להחזיר את ממלכת האינקה למעצמה חיה כמו משכבר הימים.