ספינה טרופה, פרק 3

קראו את הרציתי להוסיף ותתעדכנו (:
קריאה מהנה (:
_____________________________________________________________________
ימים עברו, הכרנו והתגבשנו בזמן שאנחנו מפליגים בים ומנווטים בין גל לגל, ולבסוף, הגענו
פראולה.
" יבשה ! " הכריס קיליאן ועלה חיוך שבע רצון על פניו
" לא " שמעתי את אמי אומרת בלחש כשהסתכלה על המקום באכזבה ופחד, ראיתי דמעות בעינייה, ולמרות שלא היינו מחוברות כ'כ רצתי אלייה
" מה קרה אמי ? " שאלתי אותה כשנעמדתי ליידה ועצרתי
" כאן גדלתי " היא אמרה ועינייה היו פקוחות לרווחה ומלאות פחד. פחד שלא מתפוגג
" למה עזבת את הבית ? " שאלתי אותה באי הבנה, היא נראתה כמו מישהי, שלא חסר לה דבר. בכוון הילדה יחידה ומפונקת
" חייתי באיומים. כשהייתי קטנה, הייתי פיראטית. יום אחד, פגשנו באנשי הממשל, ומין הסתם המלחמה החלה, הם הרסו את הספינה של אבי, לקחו אותנו בשבי. הייתי קטנה, כאב לי כל ההתעללויות וכל הדברים הנוראיים שעשו לחברי הסיפון שלנו, באותוצינוק נוראי. ולבסוף, זה הסתיים במוות ארוך מייסר משפיל וכואב. " היא אמרה והמבט נשאר בעינייה.
הייתי בתדהמה. בשוק. לא ידעתי, לא חשבתי אפילו… היא קטעה את מחשבותיי
" כל הפחדים שלי חוזרים כשאני בסביבה כאן, עד לפניי 7 שנים הייתי בטוחה שלא אעלה על הסיפון עוד בחיי. עד שפגשתי את טרביס. " היא אמרה
" מה הקשר טרביס ? " שאלתי
" יום אחד הם הפליגו לכאן, ועגנו כאן תקופה, בזזו ורחצו אנשי ממשל. הייתי מסתכלת מהצד, מכירה כל רחוב פה כמו את ידי. שאם יזהו אותי, אני יברח. ידע להסתדר. "
" תברחי ממה ? " שאלתי
" אני הוצלתי, הייתי קטנה, והנפח הסכים לגדל אותי… כך נשארתי בחיים " היא אמרה והרגשתי צמרמורת בידיי שנשענות על הסיפון כמוה
" אני כאן, שום דבר לא יקרה לך, אני לא אתן " אמרתי
" את לא מכירה אותם, האנשים פה נוראיים. אפילו אבי פחד להתקרב לכאן עם הספינה." היא אמרה והנידה בראשה
" תספרי לי " אמרתי וניסיתי למצוא דרך לעודד אותה, להחזיר לה את הביטחון
" מה ? " היא שאלה " איך פגשת אותם " אמרתי
" הם רצו לשדוד את הנפחיה של אבי… ואני בתור מומחית בחרבות מגיל קטן, נלחמתי בטרביס, שבאותה תקופה היה רק בן 16… אני הייתי בת 13 בערך, לא ראו עליי.. לא ניצחתי, אבל הוכחתי את נקודתי, כי גם לא הובסתי. הוא גרם לי להרגיש בטוחה, ובבוקר אחרי זה, הלכתי לחפש את אותו ילד שהחליט לרחם עלי ולא לגנוב ממקום אבי.
מצאתי אותו בערב רץ ברחובות העיר, בורח מאנשיי המלוכה. הוא היה כ'כ פזיז, רצתי לפניו ועזרתי לו. לא רציתי להשאר במקום הנוראי הזה. שחייתי בו כל חיי, רציתי לחזור לילדותי, לים הפתוח. " היא אמרה ועלה חיוך על פנייה
" איך התגברת על הפחד ? " חזרתי שוב וקולי נשמע גבוה מהתדהמה למעשיה
" עזרתי לו, בלעדיי לא היה לו סיכויי. הוא רץ ישר אל כוון תחנת המשטר הקרובה.. אז פשוט רצתי למעלה וכשירדתי במדרגות הייתי לפניו ומשכתי אותו אל הסמטה הקרובה, כמובן שהוא התווכח ובזבז זמן, עד שזיהה אותי, ואז הלך בעקבותי, הסתתרנו על יאכטה במרינה שבצידה השני של העיר, וניקיתי את פצעיו מקרב החרבות, כשדיברנו הוא הציע לי להצתרף אליו, אבל לא הסכמתי " היא אמרה ועצרה לנשום, קולה נשבר בגלל דמעותיה שעלו כאשר סיפרה את הסיפור
" אבל את פה עכשיו, וטרביס אידיוט. מה… מה.ה… ? " אמרתי מנסה לעודד אותה בדרכי הטיפשיות
" הוא לא אידיוט, הוא על תקן הכשוח המצחיק. עזבי, לא הסכמתי, ובבוקר למחרת הם עזבו, אה, באותו הערב פגשתי את קיליאן גם כן, אחריי שליוויתי את טרביס למקום מבטחים ועזרתי לו לחמוק מהמרינה ומאנשי החוק, ואז בבוקר הסתכלתי עליהם שם לא מפליגים, מחכים לי… הייתי אלופה בלהסתתר… הם לא שמו לב, ישבתי על גג המסבאה שהייתה מול הספינה הגדולה שעגנה שם
בסוף, ראיתי אותם עולים על הסיפון, והייתה לי הזדמנות, רצתי לקחתי חרב ולחם, ורצתי אל אותו מקום שבו עגנה הספינה הגדולה, אנשיי המלוכה היו מאחורי ותפסו כמה אנשים, עזרתי להם להשתחרר והרגתי שתי אנשי מלוכה. קפצנו למים, והעלו אותי אל הסיפון… ומאז, לא חזרנו " היא אמרה וסיימה את הסיפור בחיוך
" ועכשיו, חזרתם ואת מפחדת שיזהו אותך ? " שאלתי כשראיתי שהיא כבר לא חנוקה מדמעות, והפחד התפוגג מעינייה
" הו, אני לא מפחדת. אני יודעת שיתפסו אותנו. בגלל זה אנחנו צריכים ללכת. עכשיו. "
היא אמרה וקיליאן הלך לעזור לכולם לפתוח את הספינה ולרדת
" עצור " היא צעקה על טרביס ותפסה בידו, ואני ידעתי שאין דבר שאני יכולה לעשות. נגמרה לנו ההספקה לפניי יומיים. והעיר הבאה הייתה במרחק חודש או חודשיים הפלגה. זאת לא הייתה אפשרות אפילו.
" אני לא יכולה לעשות את זה " שמעתי את אמי ממשיכה להתווכח על טרביס, ונעמדתי ליידה
" אני אשאר איתך " אמרתי לה ושמתי את ידי על כתפה
" אף אחד לא נשאר על הסיפון, ככה אנחנו עובדים, אנשי המשטר בודקים את הסיפון ורואים שאנחנו 'לא מזיקים' ונותנים לנו להשאר, לוקח להם בערך שבוע להבין מה הולך וי אנחנו, ואז יומיים לפני או אחריי אנחנו עפים מיפה… ככה זה " הוא אמר בלי טיפת מצפון וציפה שאמיליה פשוט תרד אל העיר ותתנהג רגיל
" הוא צודק " היא אמרה, והסתכלתי עלייה באי הבנה " אם הם רק יראו מישהו חשוד, הם ישר יבינו. אנחנו בפראולה. " היא אמרה ואכזבה מלתה את מבטה
" אז אני מניח שאתם יורדות ביחד " קיליאן אמר ונעמד לייד טרביס וג'ון
" יש לכם שעה על הסיפון עד שאנשי המלוכה יגיעו. לא הייתי ממליץ על לבזבז אותם " מיילו אמר והצביע על בטן הספינה, הורה לנו לרדת אליה
" בואי " תפסתי אותה ביד ומשכתי אותה אחריי אחריי שראיתי איך היא מהופנטת מפחד למראה העיר
" החלטה שלך, ים או יבשה " אמרתי כשירדנו למטה וראינו את מפת העיר שכללה נהרות מנהרות וכמובן דרכים רגילות, מקומות מסחר שוק שחור ואיזורי דיור
" לא לא לא לא, אני לא יכולה לעשות את זה, " היא אמרה וראיתי אותה מתפרקת מול עיניי.
" הי, היי היי הי, תקשיבי לי אמי " אמרתי ותפסתי אותה בפנייה וניגבתי לה את הדמעות במטפחת שלי
" אין לנו ברירה, הגעת לסיפון, הגורל הוביל אותך לכאן… זה הזמן לגמור עם הפחדים " אמרתי וחייכתי אלייה, היא החזירה חיוך
" אנחנו נרד דרך הים, קחי איתך שתי סכינים קטנים ואולר, מכנס שחור וחולצה שחורה, לא יותר. נרד בעור ארבעים דקות, בואי נאכל " אמרתי והלכתי להביא לנו שתי תפוחים וקצת לחם עם מה שנותר מהגבינה, כשירדתי ראיתי שהיא סידרה מכנס שחור וגופייה שחורה לכל אחת מאיתנו ואת הסכינים לייד הבגדים, היו שם גם נעליים שנראו כבדות, אבל ידעתי שהם עמידות בפני מים, ושאין לנו סיכוי יותר טוב היום.
אכלנו ולאחר מכן התלבשנו, הרגשתי את האדרנלין כבר זורם בעורקיי, ואת הפחד וההתרגשות, ממקום חדש ומסוכן.
עברנו על המפה, וסיכמנו שאני שוחה מאחורייה ורצה מאחורייה, עד שנגיע למסבאה של חברה שלה… בתקווה שנצליח. לפתע מיילו נכנס במהרה ולבשתי את חולצתי במהרה
" לדפוק ! " אמרתי כשסידרתי את החולצה
" יש שומר אחד על הסיפון, אתם צריכות לצאת, עכשיו ! " הוא אמר והוביל אותנו אחריו
" שוק שחור, מחר בשקיעת השמש, מיילו תבוא לפגוש אותי עם ג'ון טרביס וקיליאן " אמיליה אמרה לו את הדברים הללו בזמן שהוביל אותנו לצד השני של הסיפון ולאיזור שממנו נוכל לקפוץ למטה ולצלול, ראינו את השומר יורד אל בטן הסיפון במדרגות בדיוק כשעלינו מהצד השני ומיילו הלך אליו, הספקתי לראות לפני שקפצתי עוד שתי שומרים עולים אל הסיפון ואז כבר אמי חיכתה לי למטה, קפצתי אחרייה ושחינו 20 דקות בתוך תעלה בעיר כבר, השהגנו לכניסת הביוב נעמדנו וקפצנו מעל חומה קטנה, רצנו ועברנו אות השוק השחור, ולבסוף הגענו למסבאה, נכנסתי למסבאה בזמן שאמי התחבתא מאחוריי המבנה הגדול מתחת לספסל, ראיתי בחורה יושבת בדלפק, ולפי התיאור זאת הייתה מי שחיפשתי, שיער חום וקצר שמלה ירוקה ומנופחת שמתאימה למקום וליומיום, מגישה משקאות מאחורי קופה ומאחורייה בר משקאות שהכירה בע"פ, התיישבתי והיא הסתכלה עליי, כן זאת מייגן. מיליון אחוז.
" אני יכולה לעזור לך ? " היא שאלה ולא הבינה למה אני יושבת בחיוך ומסתכלת עלייה
" כן " אמרתי " את היית חברה של אמי ? " שאלתי ועינייה התמלאו בתקווה.
המבט הזה.