סנדרה – הקדמה !

"מספיק!" צעקה סנדרה על שתי אחיותיה החורגות. "היה לך יום קשה?" שאלה אימה החורגת. " לא אני פשוט לא יכולה לסבול את הריבים שלהן! כל היום 'ליאן אוהב אותי ולא אותך'.. ונמאס לי! כבר אין לכן מה לריב עליו .. יש לו חברה!" ענתה סנדרה. "זו לא סיבה לצעוק!! גברתי הצעירה! לכי מיד לחדרך!" צעקה עליי אימי החורגת בעודה עומדת. הלכתי לחדרי בלי מריבות כי גם לי כבר אין כוח אליה!…..אני מקווה שמחר יהיה יום חדש ונפלא.
"בוקר טוב!!" צעקה אחותי לינה. שאלתי אותה: "מה את רוצה?! ולמה את צריכה לצעוק – בשביל להעיר אותי?! היום יום שב.. רגע היום יום שישי?! מה השעה? יש בית ספר! היא ענתה לי בשפת ה"קול " שלה:" דה! טיפשונת! למה באתי להעיר אותך??. "תבדקי מה השעה ומה יש לי שעה ראשונה.. המערכת על השולחן.." עניתי לה ואני חצי ישנה. "השעה היא שבע וח… רגע השעה 20 דקות לשמונה – אני וליסה יוצאות עכשיו, רוצה לבוא? אה! כמעט שכחתי! ויש לך סינית עם לולו". "1. אומרים ליסה ואני! 2. אני יאחר לשיעור וזאת המורה הכי קשוחה בחטיבת ביניים! 3. לכי עם ליסה , אני ילך ברגל ואבקש מאימא אישור על כך שהתעוררתי מאוחר." אמרתי. "וואט אבר! ואל תתחצפי אני יותר גדולה ממך!" ענתה לי. "בארבע חודשים את יותר גדולה ממני! זה כזה משנה?" שאלתי אותה, "טוב לא משנה – נדבר בלימודים!"
אחרי השיחה הארוכה עם אחותי לינה, התלבשתי, הברשתי את שערי , הכנתי אוכל ומים לבית ספר וצחצחתי שיניים, אה! וכמעט שכחתי נעלתי נעליים.
השעה הייתה 10 דקות לשמונה. לא ידעתי איך אני יגיע לבית הספר לוקח 15 דקות להגיע לשם. את ההסעה פיספסתי , אוטובוס – אין, מונית – לא ללא מבוגר, האפשרות היחידה שנותרה לי היא לבקש מאימי. היא כבר הייתה ערה שקמתי , אנסה לדבר איתה, אף פעם לא הייתי בחדרה. היא לא הסכימה לי להיכנס. אני לא יודעת למה. אבל אני אנסה לגלות זאת. אני הולכת במסדרון ואני חייבת לדעת מה יש בחדר הזה!. דפקתי על הדלת שלוש פעמים. אף אחד לא פתח לי. נכנסתי לחדר, ובעצם נכנסתי לארון בגדים גדול! יש שם צד רק לאיפור, צד רק לאביזרי אופנה, צד רק לנעליים וצד רק לבגדים! סיימתי את הסיור בארון הבגדים של אימי וראיתי תמונה, תמונה ענקית, ובתמונה יש אישה הלובשת שמלה ארוכה שמגיעה עד לכפות הרגליים בצבע אדום, היא נועלת נעליי עקב בצבע לבן עם מרקם לקה, ושעולים למעלה לראות את גופה הנאה, רואים פנים עדינות ובהם יש עינים כחולות , אף קטן, חיוך קטן בצבע אדום דובדבן מתוק וגומות חן קטנות, והשיער בצבע שחור מגיע לעגן!. אחרי שנעצתי עיני מרוב קנאה בתמונה של האישה שמעתי קול של דלת נפתחת… וזו הייתה אימי מהחדר ליד. נבהלתי וברחתי מן החדר למסדרון אך היא תפסה אותי.. ושאלה: " מה עשית בחדרי?!". "כלום. רציתי לשאול אותך אם את יכולה להקפיץ אותי לבית הספר." עניתי. "אה.. אני מצטערת. בואי אני ייקח אותך. במלא רציתי לדבר איתך." אימי ענתה. אני הייתי מאוד מופתעת מתשובתה. הייתי בטוחה שהייתה עונה לא.
נכנסנו לאוטו. שאלתי: " על מה רצית לדבר איתי?" ענתה – "את זוכרת את התמונה הגדולה שם בחדרי?" עניתי "כן. איך אפשר לשכוח תמונה של אישה יפה כל כך ומיוחדת?". אימי ענתה:" זו הייתה אימך. אומנם את לא יודעת אך, אני ואביך היינו חברים בסתר כשאת נולדת. אך היא תפסה אותנו וברחה מהבית. היא הותירה אחריה ילדה יפה ונבונה. את תמיד חשבת שאימך נפטרה אך היא עוד חיה. אני אחותה. החלטתי שאחרי שעשיתי משהו רע , אני רוצה לפתח אותו לדבר טוב. אז אני באמת אימך החורגת אך אני דודה שלך. אני אמרתי לעצמי שביום שאת תכנסי אליי לחדר ותראי את התמונה הזו, אני יספר לך את הסיפור האמיתי. וידעתי שהיום הזה יגיע. והנה הוא הגיע." אחרי נאום ארוך שכזה לא ידעתי מה לומר. אך בשניה האחרונה שהגענו לבית הספר ביקשתי: דודה, אני יכולה להישאר היום בבית?". היא הסתובבה וחייכה את החיוך של האישה שבתמונה ואמרה: "ברור שכן, אחיינתי!".
חזרנו הביתה והיא שאלה: "את רוצה שנסגור את העניין הלא פתור הזה?". עניתי: "מאוד!". שוחחנו, ועלו כמה שאלות מפי אך לסיומת היא שאלה: " את רוצה שנלך ליום קניות, יום כיף עם דודה – אימא? ואחר כך מיד נתחיל לחפש את אימך האמיתית אני מבטיחה!". עניתי: "בשמחה אצטרף אל דודתי! אה ועוד משהו: נוכל לעשות לי חדר כמו שלך? עם ארון בגדים ענק לדברים החדשים שלי?". "מיד אני קוראת לשיפוצניק ועד הערב יש לך חדר כמו שלי! נ.ב. את רוצה כלב?". היא שאלה. "אני לא יודעת" , עניתי, "אף פעם לא ראיתי אחד כזה..". "באמת?!" היא שאלה בפליאה. את יודעת שלפני שאמך ואביך ברחו מהבית והתירו לי , היה להם כלב . הוא היה כלב כמו בסרט לאסי. את מכירה?". שאלה. "לא", עניתי לה, "אבל אשמח לפגוש אחד כזה".
הלכנו להסתובב בעיירה , בעיר הגדולה.
לפתע, בחנות הבגדים ששמה הוא צילי, הייתה אישה שבהתה בראי אל השרשת שעונדת ולאישה שיער שחור ארוך שמגיע עד למותניים, נעלי עקב בצבע לבן עם מרקם של לקה, ושמה שפתון בצבע אדום דובדבן מתוק, גומות חן, עיניים כחולות ובמקרה כנראה היא שמה שמלה אדומה שמגיעה עד כפות הרגליים. הייתי המומה ומיד הסתכלתי לדודתי בעיניים והיא נראתה בדיוק כמו דודתי וכמו האישה שבתמונה ! נלחצתי והתעלפתי. התעוררתי בבית החולים על שם ש' רובינסון ושאלתי: " מה קרה? איפה אני ?".