סכיזופרניה- פרק 5

שמעתי את האחות מדברת לאבי אבל הקול היה רחוק, הנחתי שהם עומדים בכניסה לחדר.
"המצב שלה מדרדר, שמת לב לשינויים בבית?" שאל קול נשי מודאג,
"לא" ענה ומעט מבוכה התגנבה לתשובה הפשוטה שלו.
התאמצתי בכל כוחי לפתוח את העיניים. זה היה קשה. הרגשתי שכל גופי התקשה, כאילו והייתי אבן. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי אותן.
בהתחלה ראיתי קצת מטושטש וכל החדר היה מרוח אבל לאט, לאט התמונה התבהרה.
אבא לא שם לב שהתעוררתי ויצא מן החדר עם האחות לכיוון דלפק הקבלה וסגר אחריו את הדלת.
בן ישב ליד המיטה בכורסה מאובקת וחיוך קטן התגנב אל שפתיו. עיניו היו נפוחות כאילו שלא ישן לילות שלמים. "כמה זמן אתה כאן?" שאלתי בדאגה
"מאתמול בצהריים בערך.." ענה באדישות. מחשבות החלו לרוץ במוחי וזיעה קרה החלה לבצבץ לה. "אני שוכבת כאן מאתמול בצהריים?" אמנם הייתי מופתעת, אבל קולי לא עלה על לחישה.
הוא רק הנהן. בהיתי בו קצת ואז שאלתי ברוגע "והיית ער כל הזמן?"
"כן." הוא ענה ושתק פתאום. "כן.. לא.. לא הצלחתי להרדם.. דאגתי שהם יבואו.. יבואו הנה.."
פחדתי. אבל לא יכולתי להדחיק גם את האושר המועט שגאה בי. הוא היה כאן. איתי. מאתמול בצהריים ולא עצם עין בשביל לשמור עליי. הוא היה כאן. כל הזמן.
לפתע, הוא קם, התמתח והתקרב אליי. הוא נשק בחוזקה למצחי, הרגשתי את הפחד שלו.
איתו, הרגשתי בטוחה. יותר מדיי בטוחה. זה הפחיד אותי.
הוא הסתכל בי, עיניו הכחולות היו חמות. לא יכולתי להתנתק ממבטו עד ששאל אם מתחשק לי לשתות משהו ואז כבר הייתי חייבת לענות. הסתכלתי עליו בבלבול רגעי ואז עניתי בשקט, "אני אשמח". הוא חייך חיוך קטן ומשועשע ויצא מן החדר.
כמו בתזמון מושלם הגיע אבא. "אלכס!" הוא קרא בשמחה, "התעוררת! הבהלת אותי נורא!"
"אל תדאג אבא, אני חזקה כמו שור, בסה"כ קצת חומר הרדמה" עניתי בציניות וחייכתי בחמימות.
"טניה אמרה לי שבאת לדבר איתה על בן." הוא הרצין לרגע ואז הסתכל עליי בדאגה, מצחו חרוש קמטים ועיניו נפולות "הוא חזר נכון?" הנהנתי "ואיתו גם הסיוטים" המשפט היה שקט כל כך עד שלא הייתי בטוחה כי הגיע לאוזניו. הוא התבונן בי בהבנה וקרא "קדימה אל, בואי נחזור הבייתה ונאכל קצת ג'אנק!" צחקקתי בשקט ונעמדתי על רגליי בזהירות.
"אל, מותק, אני הולך לחתום על כמה מסמכים, תתארגני ואני אחכה לך בחניון. את עם הרכב, נכון?" הנהנתי בחיוב והוא יצא מהדלת.
פשטתי את מדיי המרפאה בזריזות והתלבשתי. הסתובבתי לכיוון הדלת ושם עמד לא אחר מאשר בן. הסמקתי בטירוף. "כמה זמן אתה עומד שם?" שאלתי במבוכה.
"הרגע הגעתי, למה.. פספסתי משהו?" ענה בציוניות.
התעלמתי משאלתו והחלפתי נושא "אמ, אנחנו זזים הבייתה, צריך טרמפ?" הסתכלתי עליו, מחכה לתשובה "לא, תודה אבל הגעתי עם הרכב" ענה והושיט לי את פחית הקולה. חייכתי אל הפחית במבוכה "אוקיי, אז.. אני מניחה שנתראה?"
"בהחלט" ענה בלי להסס והתקרב אליי, קרוב כל כך, עד שכמעט ויכולתי לטעום אותו.
ליבי הלם בחזי כל כך חזק עד שחשבתי שאני עומדת להתפוצץ. הוא חייך מרוצה וליווה אותי לחניון. המכונית של אבא כבר הייתה מותנעת והאורות דלקו, הוא צפצף לי בחוסר סבלנות ובתגובה הרמתי את ידי שיבין שאני כבר נכנסת לרכב.
הסתובבתי אל בן ומלמלתי מילות פרידה, הוא נפרד ממני בנימוס, נשק לי בלחי והסתלק.
הסמקתי קלות ונכנסתי אל הרכב. התנעתי במהירות ונסעתי כל הדרך מאחורי אבא.
כשהגענו הבייתה שליח הפיצה כבר עמד בכניסה. אבא החל בהתנצלות על שחיכה לנו זמן רב מדי ונתן לו טיפ שמן.
נכנסו הבייתה בזריזות והחלנו בעריכת השולחן.
לבסוף כשהתיישבנו אבא הביט בי ממוקד ושאל "אל.. עם מי דיברת בחניון?"
הבטתי בו המומה, לא הבנתי מה פשר השאלה "מה זאת אומרת.. עם בן! לא ראית אותו? הוא עמד ממש לידי." לא הורדתי ממנו את העיניים. הוא היה קצת נבוך מהמבטים החודרים שלי ובתגובה אמר רק "ממ.. לא, לא שמתי לב." הנהנתי ונגסתי ביס גדול בפיצה שלי.
כל הארוחה עברה בשתיקה. היינו מרוכזים, כל אחד בשלו.
"את רוצה את החתיכה הזאת אל?" קולו הגס שבר את הדממה, זה הבהיל אותי.
"לא. אם אני אקח עוד ביס קטן אני נשבעת שאתפוצץ" הוא חייך אליי ולעס בתאווה את משולש הפיצה האחרון. קמתי בשקט מהכיסא ופיניתי את הכלים. "אפשר להציע לך שוקו חם?" שאל אותי בהתלהבות רבה כל כך עד שהייתה מדבקת, "אני אשמח, תודה!" .
תמיד כשהייתי מצוברחת הוא היה מכין לי שוקו חם. לא יודעת, יש משהו מנחם בשוקו שלו.
חייכתי מהמצב הנורמלי לחלוטין בבית, לקחתי את קרטון הפיצה הריק, את הזבל שעלה כבר על גדותיו בבית ויצאתי לכיוון הפח הגדול. היה קר וחשוך. הלכתי מהר וכשהגעתי זרקתי את הזבל מהר והסתובבתי חזרה לכיוון הבית בזריזות. לפתע חשתי מישהו אוחז בכתפי, ליבי הלם בחוזקה וקפצתי בבהלה. "הי, הי, הרגעי" אמר ברכות,קולו היה מוכר, לא יכולתי שלא לחייך למשמע קולו. הסתובבתי אליו באטיות, עיניו הדהימו אותי גם בחושך המוחלט.
"יש משהו שרציתי לעשות במרפאה אבל פחדתי שתכעס עלי ואת יודעת מה, לא אכפת לי אם תכעסי עליי יותר, אני פשוט לא יכול להתאפק." הוא אמר בהשתפכות. חייכתי אליו בלי לומר מילה, חיכיתי שיעשה משהו.
הוא התקרב אליי באיטיות, הושיט את ידו מתחת ללסת שלי, התקרב אליי ומשך אותי אליו ברכות, שפתיו נצמדו אל שפתיי וטעמו הממכר גאה בי, משכתי את עצמי אליו בחוזקה, השחלתי את ידיי בין שיערותיו המבריקות בבלונד בוהק ונאנקתי. בטני התהפכה ולא יכולתי לעצור את עצמי מלהתמלא בתשוקה.
הוא התנתק ממני וחייך "לא זכרתי אותך ככה" הוא היה משועשע. "איך ככה?" שאלתי מתנשפת. הוא התחיל לצחקק והצביע עלי, "ככה, מלאה בתשוקה. תמיד היית.. מאופקת."
"מה אתה עושה כאן בכלל?" נפלטה לי השאלה בלי כוונה, האמת היא שכלל לא חיכיתי לתשובה, לא היה לי אכפת, רציתי להגיב בציניות לגביי המשפט שלו אבל אז נזכרתי שאבא מחכה לי בבית "אני חייבת לרוץ" אמרתי במהירות ופתחתי בריצה לכיוון הבית.