סכיזופרניה- פרק 3
פחד חדר לתוכי. הם חזרו.
ראיתי שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות אז הרמתי את ידי בתנועה שתבהיר לו שאני מתכוונת לענות. כשיעלו לי המילים.
אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח, הדבר היחיד שעלה במחשבתי היה "מתי?", "מתי הם חזרו..?"
הוא הביע בי במבט מלגלג, מגלגל את עיניו, "אל.." הוא לחש בעדינות עכשיו ותחב את שערותיי אל מאחורי האוזן מבטו נח על פניי, "אל.. מה קרה לך.. הם מעולם לא עזבו."
"מעולם לא?" שאלתי מבועתת נרתעת קלות מחמימותו פתאומית.
הייתה שתיקה, הרהרתי לעצמי, איך זה ייתכן שהם מעולם לא עזבו..?
הרמתי את מבטי חזרה אל פניו שואלת מבוישת וחוששת מתגובתו "בן.. אתה מקפיד על לקיחת התרופות שלך…נכון?" קולי נשבר קצת בסוף המשפט.
הוא הביט אל תוך עיניי, עיניו היו נוקשות, חדות וקולו היה קר "מובן שאני לוקח את התרופות שלי אלכס!" אמר בהתרסה, התקפלתי בתוכי באי נוחות "מתנצלת" מלמלתי..
"בואי אל, אני אחזיר אותך הבייתה". הנהנתי באדישות.
נכנסנו למכונית שלי בדממה. הייתה שתיקה מותחת כל הנסיעה, רווח לי שהגענו הבייתה.
הוא ליווה אותי אל הדלת הראשית מלמל משהו שנשמע כמו פרידה, נשק לי בלחי והסתלק.
נכנסתי הבייתה מהורהרת, זרקתי מבט אל עבר השעון, השעה הייתה ארבע בצהריים, אבא צריך להגיע כל רגע. נאנחתי, זרקתי את התיק שלי על אחד מכיסאות המטבח וניגשתי אל המקרר.
היו שם את כל המצרכים הדרושים להכנת עוף מטוגן. חיממתי שמן במחבת והכנסתי חתיכות מהעוף אל השמן, קול התסיסה והריח של העוף הצרוב גירה את אפי, הוצאתי את העוף מן המחבט אל הצלחת בזריזות ונגסתי נגיסה גדולה. אוו, חם.. אבל טעים.. נגסתי עוד כמה נגיסות עד שחשבתי שוב על בן, ואז.. כבר אבד לי התיאבון. ארגנתי לאבא את העוף בצלחת, שיחמם לעצמו את ארוחת הערב.
עליתי במדרגות בכבדות אל עבר המקלחת, המים החמים הרגיעו אותי.
סיימתי את המקלחת בזמן הארוך ביותר שאפשר ונכנסתי לחדרי בשקט.
נשכבתי על מיטתי והתחלתי לחשוב לעצמי.
אולי כדאיי לספר על זה לאבא שלו? הרי לא עבר זמן רב מאז מות אמו.
אולי כדאי לשמור את זה ביני לבינו? כי זה הסוד הקטן שלנו, המחלה הקטנה שלו, שמשותפת רק לנו, שמשאירה אותי כבולה ומרותקת אליו כל כך.
אולי כדאי לי להתרחק? הרי לא ייתכן שהוא בריא בנפשו כשהוא בטוח במאה אחוזים שמי שרצח את אמו מתכוון לרצוח גם אותו, אבל… מה אם הוא צודק?
המשכתי להרהר במחשבותיי עד שנרדמתי. מחר יהיה יותר טוב. זה הדבר האחרון שחשבתי לעצמי ונכנעתי לערפול החושים.
תגובות (2)
*מחבת
ולפעמים את עושה את סימני הפיסוק אחרי הסימן " ולא לפניו, ולפעמים בכלל לא עושה אותו.
אבל חוץ מזה, זה סיפור אדיר. בהתחלה לא הבנתי למה קוראים לזה 'הזכיזופרניה' אבל בשורה של 'הם חזרו' האסימון נפל.
אני לא אגיד לך להמשיך, כי היו לי שלושה פרקים בבת אחת.
הי, תודה על ההערה!
משתדלת לשים לב כמה שיותר :)