סיפור ראשון שלי 2

"סליחה, לא ראיתי אותך," בכל זאת צריך לומר משהו.
"זה בסדר," הוא ענה כשחיוך מתפשט על פניו. לעזאזל… אם אי פעם האדמה תבלע אותי עכשיו זה הזמן המתאים.
"אה… אני צריכה ללכת," אמרתי והתחלתי לעלות במדרגות מתאפקת שלא לרוץ.
"חכי," הוא אמר בקול שקט ומהורהר. הסתובבתי אליו מחכה שימשיך לדבר. אני לא יודעת איזו הבעה הוא ראה על פניי כי בשנייה שהוא הסתכל עליי התחלף מבטו המהורהר במבטו המשועשע והוא אמר, "לא חשוב," והלך.
נשארתי עומדת מבולבלת על המדרגות למשך זמן שבעיני נראה ארוך אבל בטח ארך כמה שניות בודדות. מה זה היה צריך להיות? מי הוא בכלל? מה הוא עושה כאן בבניין באמצע הלילה? ולאן הוא הולך בשעה מאוחרת כזאת?
רעש המעלית הנפתחת באחת הקומות העיר אותי ממחשבותיי ואני מיהרתי הביתה לפני שעוד מישהו יראה אותי. נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת מאחורי. אמא הייתה עדיין בטלפון שופכת סודות מלחמה באוזניי מי שהייתה על הקו השני. נאנחתי ונכנסתי לחדר. כמה זמן זה ימשיך ככה? כמה זמן עוד אני אצטרך לסבול את כל הרכילויות האלה? נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה כשבמוחי רצות מיליון ואחת מחשבות ועם זאת אפילו לא אחת.
כנראה שנרדמתי כי כשהתעוררתי החדר היה חשוך. הסתכלתי בשעון שעל הקיר השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. התהפכתי על הצד כשלאט לאט צפים בראשי המאורעות מאתמול. אמא והשיחות הארוכות שלה בטלפון עם כל מי שרק מוכן לשמוע את כל הטענות והמענות שלה. קמתי מהמיטה והלכתי לחדר של ההורים לבדוק אם אבא הגיע או שהוא הלך לישון אצל סבא וסבתא. רק אמא הייתה שם. הלכתי לסלון וזיהיתי את הדמות של אבא ישן שם על הרצפה. לילה כרגיל. חזרתי למיטה, גם הנער ההוא בלובי של הבניין קפץ לראשי. מי הוא היה? מה הוא עשה שם? ואיך זה שרק לי זה קורה שאנשים תמיד רואים אותי ברגעים הכי לא נוחים? לקח לי זמן עד שהצלחתי להירדם שוב. בבוקר התעוררתי לקולות הצעקות של אמא על אבא ואבא על אמא. נאנחתי והסתובבתי לצד, מכסה את הראש עם הכרית. שכבתי ככה מספר דקות מנסה לחזור לחלום שחלמתי אבל ללא הצלחה. לבסוף החלטתי לקום. כשנכנסתי למטבח לקחת לעצמי כוס שוקו הם אפילו לא השיבו לי על ה"בוקר טוב" ורק המשיכו לצעוק אחד על השני. התלבשתי ויצאתי מהבית.
"יצאתי, אני עם הפלאפון ויש לי מפתחות," זרקתי לאוויר. כבר לא משנה לי אם הם שמעו או לא. לפחות אני לא צריכה לסבול את זה עוד הרבה זמן, שבוע הבא הם כבר חוזרים לעבודה.