סיפור ראשון שלי- חלק ד'

פניתי למעליות וחיכיתי למעלית שתבוא. המעלית הכי קרובה לקומה שבה חיכיתי הייתה בקומה העליונה וירדה לכיווני. נכנסתי למעלית. הייתה שם נערה בערך בגילי. שיערה היה שחור וקצר ונאסף לקוקו קטן וחמוד עם קווצות שיער סוררות. היא לבשה חולצת וי פשוטה ומכנסי ג'ינס שחורות שכיסו כמעט לגמרי את נעלי הסניקרס שנעלה. חולצתה האפורה הדגישה את עורה הבהיר ואת צבע עיניה האפורות והמהפנטות. הפריטים היחידים שהעידו על כך שהיא אחת מאורחות המלון הייתה שרשרת כסף עדינה שנחה על צווארה וצמיד רחב עשוי מחוטי כסף דקים וצפופים שעליהם שזורים אבני חן קטנות. הנערה שמה לב שאני מסתכלת עליה וכשמבטינו נפגשו חייכה אליי. חייכתי אליה בחזרה.
המעלית נפתחה ואני יצאתי ללובי ששרץ אנשי ביטחון, חלקם דיברו ביניהם, חלקם במכשירי הקשר שלהם וחלקם הסתובבו בין האנשים המהודרים שהחלו להתכנס בלובי ותיחקרו אותם. פניתי לכיוון דלת היציאה שומרת על ארשת פנים נינוחה ושליווה ועל מראה נינוח, אדיש, שליו ורגוע ככל האפשר כשהנערה פוסעת ממש לידי.
אחד מאנשי הביטחון הבחין בנו וניגש לכיוונינו. הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום במהירות וממש משתולל בחזי כשהנערה תפסה פתאום בזרועי ועצרה בעדי מלהתקדם. הסתכלתי עליה מבולבלת והיא רק סימנה לי בראש שלא אשאל שאלות ולא אתווכח איתה. האיש פנה לנערה, הוא היה בסביבות שנות העשרים המאוחרות לחייו, לכל היותר בסביבות השלושים.
"אחר צהרים טובים מיס-" הוא לא סיים את המשפט והיא קטעה אותו באמצע עם חיוך לבבי וקול נעים.
"אחר צהרים טובים גם לך, אדי," הייתה השעיה קצרה וכמעט לא מורגשת כשניסתה לקלוט את שמו על התג.
אדי חייך ולשבריר שנייה היה נראה כאילו מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה ניגשה אליו בשמו והודיעה לו שזכה כעת במיליון דולר.
"אם יותר לי לשאול לאן פנייך מועדות?," ניסה להשוות לקולו גוון רגוע.
"סתם, לסיבוב קצר," אמרה, "רוצה להצטרף?" הוסיפה בחיוך שובב.
אדי נראה מבולבל לשנייה אבל אחר כך חזר לעצמו.
"הייתי מצטרף בשמחה," ענה לה, "אבל לצערי יש עבודה."
הנערה תלתה בו עיניים שואלות.
"אנחנו מחפשים אחרי נערה בלונדינית מתולתלת, בערך בגובה שלך, עיניים כחולות, צבע עור בהיר." בין תיאור לתיאור הוא השתהה קצת נותן לה לעבד את המידע בראשה.
"ואתה שואל אם אני מכירה אותה או אם ראיתי אותה?" ענתה לו בשאלה לאחר מספר שניות.
"כן."
"מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור." היא הנידה בראשה.
"זה בסדר," הוא כאילו ניסה לנחמה על כך שאין ביכולתה לעזור לו ואז נראה כמי שנזכר בדבר מה.
"ומי החברה?" הוא הסתכל עליי.
"ידידה." היא מיהרה לענות במקומי.
"ידידה?" הוא חזר אחריה בטון שואל, חשדני מעט.
"כן, הכרנו לפני מספר שנים ולפני כמה ימים נפגשנו במפתיע באחד הרחובות באזור, אז אמרתי לה שתקפוץ לבקר." היא הסבירה למאבטח שהסתכל בנו בחשד.
"מה?" היתממה, "לא רצית לדעת מי היא ומה היא עושה פה?"
"כן, כן, סליחה, שיהיה לכן המשך יום נעים." הוא פנה ללכת ואז נזכר במשהו והסתובב אלינו בחזרה, "רק אמרי לי את שמך בבקשה," הוא פנה אליי, "הליך סטנדרטי במצבים כגון זה." הסביר.
העברתי מבט על שתי זוגות העיניים שהסתכלו עליי, האחד בציפייה והשני בקוצר רוח.