אשמייק חלק 2~

קר.
מצמצתי בעיניי, מנסה להעיף את קורי השינה שאפפו אותי. הבטתי מסביב. לא זכור לי שהחדר שלי בבית היה כל כך גדול…
ואז נזכרתי באתמול. צנחתי על הרצפה הקרה בחזרה, למרות שהיה לי נורא קר. אבל מה כבר יש לי לעשות? אני נעולה בחדר הזה, ואין לי לאן ללכת, אין לאן לחזור, ואני נתונה לחסדים של אבא שלי.
"אהמ… גברת אנג'לה?" קול מפוחד נשמע מבעד לדלת. לא זעתי ולא עניתי. הדלת נפתחה בחרישיות, ציריה משומנים היטב, לא כמו בבית שלי בכפר. יכולתי לראות את השתקפותה של המשרתת בחלון. היא התקרבה אלי באיטיות.
אם היא תיגע בי היא מתה.
המשרתת באמת לא תכננה לגעת ב"חיה מופרעת" כמוני. היא רק בחנה אותי ממרחק קצר, "מיס אנג'לה? את חיה?"
אלוקים, מה זאת השאלה התקועה הזאת?
המשרתת היססה והסתובבה בחזרה אל הדלת. עקביה נשמעו בחלל מסדרון המלון. נאנחתי בעצבנות. הבטן שלי השמיעה רעשים ותבעה את שלה. מוחי כמעט חרק בקול. הרגשתי חולה, ואין לי אפילו את אליס או אוליב שיעזרו לי.
קול העקבים הדהד שנית במסדרון, השור חזר. היא דיברה בטלפון, מלמוליה התקרבו והתחזקו. הדלת נפתחה והמשרתת עמדה מהססת, "נראה לי שהיא חיה, אני לא בטוחה. מה לעשות? היא לא אכלה אתמול וגם לא שתתה…" מישהו ענה לה בטלפון.
השתדלתי לא לנחור בבוז. לפעמים לא הייתי אוכלת שלושה ימים, כי הרי בכפר מימנתי את עצמי. עבדתי כסבל, בנאית, בייביסיטר, גננית, אבל לא תמיד מצאתי עבודה. אז לפעמים הרשיתי לעצמי לעבוד בצד הפחות ישר, ולעשות קצת בלגן, ואז שילמו לי על זה. בדרך כלל זה היה להתנפל על מישהו ביישוב השכן, ולפעמים זה היה לגנוב ממישהו בעיר. כשזה היה בעיר, קיבלתי הרבה יותר כסף. אבל תמיד העדפתי להישאר על הקו הישר. ותמיד הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה שוב, בייחוד שפעם אחת הסתבכתי קצת עם המשטרה כשניסו לרדוף אחרי.
אבא שלי לא ידע מזה דבר. הוא רק ידע שלפעמים אני גוועת, אבל אף-פעם לא שאל אותי אם אני צריכה עזרה. ואני בטוחה שמי שיסתכל עלי מהצד עכשיו, יאמר לי שאבי רוצה "בטובתי".
בולשיט.
המשרתת המשיכה בשלה, "כן, המכונית מוכנה… אבל אני בכלל לא בטוחה שהילדה חיה… אני מפחדת…" המישהו בטלפון נתן לה שיחה ארוכה, ואז היא ענתה, "טוב אני אנסה… כן הם כבר רשמו אותה, אמרו שהבנות יוצאות משם כמו ברביות."
על מה היא מדברת? לאן שולחים אותי? מה ברביות?
קמתי בפתאומיות והסתובבתי אליה, "לאן אתם רוצים לקחת אותי הפעם?"
המשרתת צווחה צוויחה קטנה ואז דיברה אל הפלאפון, "כ-כן, היא הגיבה, היא קמה." היא הביטה עלי בהיסוס, מקשיבה לדובר בטלפון. "אביך ביקש שתלכי למכונית למטה, שולחים אותך לפנימייה."
חרקתי בשיניי. אני בטוחה שהפנימייה לא תהיה גן – עדן בשבילי. כל עוד אבי בוחר, זה ההפך ממני. "אני לא רוצה. אני מוכנה שתזרקו אותי לרחוב. אני לא הולכת לשם." קולי היה צרוד, גרוני היה יבש וראשי הסתחרר.
אני בכלל לא בנויה להיות גברת. אני גדלתי בכפר, לא בעיר. חייתי עם עצמי והאכלתי את עצמי. אני חזקה יותר מגבר ומי שטעה ושפט אותי לפי תווי פני העדינים, סבל נורא ויותר לא עשה את הטעות הזאת. שיערי היה תמיד אסוף לצמה הדוקה, כדי שלא יפריע לי בעבודה. וגופי לא הזכיר גוף אישה, אלא אם כן מסתכלים מקרוב, או בוחנים את חלק גופי העליון, שכלל את חזי. אבל בד"כ לבשתי ווסט, שלחץ על חזי ושיטח אותו לחלוטין, אז רק פניי תמיד הסגירו אותי.
המשרתת ניסתה להסביר לי שאין ברירה, ואני חייבת ללכת. אבל אני עשיתי חישובים עם עצמי. אם אני אלך, אני אהיה צריכה לצאת גברת, ואם אשאר פה, זה לא יהיה יותר נחמד. אולי בזמן שניסע אקפוץ מהמכונית? לא שטויות, אני לא רוצה להסתכן. אולי אנסה לצאת לדחוף את המשרתת, לצאת החוצה ולהיות משוטטת? חשבתי על האפשרות, אבל לפי ניסיון קודם, ידעתי שהפנים שלי די מוכרים בחוץ בעולם התחתון, ולא כדאי להסתבך.
חשבתי מה כבר יכולים להוציא ממני בפנימייה הזאת, מקסימום אני אעשה שטויות, או אולי אצליח להימלט משם. חוץ מזה, אבא שלי לא יהיה שם כדי לפקוח עלי עין, ולפי מה שאני יודעת, הוא גם לא בדיוק יבדוק עלי. אז אני אוכל לעשות בערך מה שבא לי…
"בסדר, אני הולכת." קמתי לאט, מורגלת לכאב הראש שהלם ברקותי.
המשרתת נראתה כאילו היכו בה במחבט. לי זה פעם קרה, הייתי נראית בערך כמוה. אבל אז התעשתה. "טוב," היא הסתכלה עלי במבט חושד, "את יודעת שאם תברחי אפשר להתקשר למשטרה."
"אני גם יודעת שאני יכולה לכפכף אותך עם יד שמאל שלי. נו כבר צאי לפני שאתחרט." לקחתי את המזוודות שלי, אבל מיד הסדרן בא לעזור לי, "הרשי לי."
הרשתי לו, הוא נפל לרצפה תחת כובד המזוודות. הרשתי לעצמי לפלוט גיחוך שנוק. זה אף פעם לא נהיה נדוש, כל אחד היה מוציא פרצוף אחר, וכל אחד היה שונה ומצחיק באופן שונה. אבל הפעם לא נתתי לעצמי לפרוץ בצחוק פראי, מכמה סיבות שלא צריך לחזור עליהן.
לקחתי את המזוודות שלי בחזרה. הדרך ליציאה מהמלון הייתה מלווה בשקט מוות. כשנכנסתי למכונית, עדיין שקלתי את האפשרות לרוץ ולברוח, אבל רק סיבוב ראש קטן גרם לראשי לראות שחור. אז פשוט התיישבתי ולא זזתי. לא מלמלתי. לא זמזמתי. מהר מאוד היינו מחוץ לעיר, והמכונית נסעה לעבר הפנימייה, שלפי מה שהבנתי, הייתה שטח ענק בפני עצמה.
פנימייה של עשירים. רק המילה עשירים גרמה לי לנחש מה הולך שם. מהפגישות העסקיות של אבי שלפעמים התלוויתי אליו, ידעתי איך עשירים מתלבשים. ואני לא מדברת על עשירים רגילים, אני מדברת על עשירים מהסוג של אבא שלי. ששומרים מסורת מימיי הביניים ולובשים שמלות מלמלה או חליפות שגורמות לגבר להיראות כמו אחראי קרקס.
לקחתי נשימה ארוכה. אני אעבור את זה בשלום.
אני מקווה.
השער לפנימייה היה ענק, מכוניות יצאו ונכנסו משם, והשטח היה גדול, שעדיין לא ראיתי את הפנימייה עצמה, אלא רק משטחי דשא, עצים ומזרקה עשויה שיש. ניסיתי לא לברוח. יצאתי מהמכונית, סדרנית באה וקדמה את פניי, היא הובילה אותי אל חדרי בעודה מברברת על מבנה הפנימייה. עם כל מילה שלה ראשי איים להתפוצץ. הביתן שאליו נכנסתי היה כמו וילה, הלובי היה סלון מרוהט היטב, היו שם ארבעה חדרים, כל חדר היה למישהו אחד. הסדרנית עזבה אותי לנפשי אחרי ששאלה כמה שאלות, שעליהן קיבלה תשובות יבשות. ברגע שעזבה, הלכתי לברז שבו שוטפים את הידיים ושתיתי. הרגשתי סחרור קל. צנחתי על המיטה וחיכיתי שהמים יעשו את שלהם. לאט חשתי שהצלילות באמת חוזרת אלי.
הסתכלתי מהחלון, שורות של וילות כיסו את המדשאה. היו שני סוגי בניינים. סוג מסוגנן מודרני והסוג השני מסוגנן באופן פשוט יותר, שהיה נראה גם שהסביבה שם הייתה יותר מלוכלכת. אני הייתי בסגנון הפשוט יותר. היה איזה בניין גדול, שהיה בנוי באופן מסדרוני, שחלונות רבים היו לרוחבו. אבל אף אחד מהבניינים לא היה גבוה יותר מעשר קומות. הגדול מהם היה המסדרוני, שהיה רחב וגבוה, שכנראה היה הבניין שלומדים בו.
ישבתי ליד החלון, בוהה בנוף. צלצול קטע את מחשבותיי. פרץ של תלמידים בקע מהבניין המסדרוני, כולם היו בנים. הבנות היחידות שיצאו משם יצאו באופן שגרם לי להתחרט שבאתי לכאן. זה הרי בית ספר לגינונים… אם על זה הציונים מתבססים פה, אני שואפת לאפס. הבטתי על חדרי בפעם הראשונה, עם עניין, וראיתי פוסטרים של להקות, הרוב להקות רוק, וחלק מטאל. בצד היה פוסטר קרוע לגזרים, כאילו למישהו היה נורא אכפת שהתמונה תושמד מעל פני כדור הארץ והיקום כולו. ניסיתי לחבר כמה חתיכות קרועות אחת לשנייה מתוך שעמום, ונוצרה תמונה של עוד להקה.
כנראה הוא לא ממש חיבב את הלהקה או משהו.
"גברת אנג'לה."
כמעט צרחתי שתעזוב אותי, אבל נזכרתי שזאת בכלל לא המשרתת מטעם אבא שלי, אז רק שתקתי והבלגתי על התואר "גברת" שגרם לי להישמע זקנה.
הבטתי בה, היא הייתה מאלה שרואים רק בסרטים, חולצה מכופתרת לבנה, גולגול הדוק בשיערה השחור, היא הייתה גבוהה ורזה כמו מקל.
היא ראתה שאני עסוקה בלבהות בה באימה, אז היא רק כחכחה בגרונה, "האם אתה… את… גברת אנג'לה?" היא תיקנה את עצמה כשראתה את צמתי ואת פניי. הדברים היחידים שהסגירו שאני נקיבה.
שתקתי. צץ בראשי רעיון מטורף. "יש לך משהו לומר לה?" לא אמרתי שאנג'לה זאת אני. עדיין לא.
"כן, האם אפשר להעביר לה שלימודיה יתחילו מחר, ושספריה יסופקו לה בכיתה?" האישה נמנעה מלדבר אלי כאל בן או בת. חייכתי.
"כן, אני אעביר לה, תודה."
האישה יצאה משם.
חשבתי על האפשרות להתחזות לבן. אולי גופי לא שרירי. אבל הוא לא מראה נשיות יתר, אני שטוחה כמעט לגמרי, ומה שעדיין מעוגל, הווסט משטח אותו. כמובן שאת הווסט לבשתי מתחת לבגדים, והוא לא היה אופנתי, אלא ווסט פשוט מעור חזק שאני התאמתי לגופי. לבשתי בגדים של בנים, מכנסיים רופפים וקצת שחוקים, חולצת סוודר משוחררת וארוכה.
אבל הרעיון עדיין נראה לי נורא מוזר ולא הגיוני. הבטתי מהחלון שוב. היה הבדל גדול בין הבנות לבנים, הבנים נראו מופרעים, והבנות נראו מזעזעות. מזעזעות בשבילי, אבי בטח היה מתמוגג מההליכות שלהן. הרעיון להתחזות לבן התחזק.
לפתע שמעתי צרחות וריצה פראית. שמעתי את דלת הביתן שבו הייתי, נפתחת בבום. קולות מעורבבים הדהדו בחלל הביתן והפכו את השקט המעיק לרעש מזוויע פי כמה. הרעש שנוצר גרשם לאוזניי לצלצל ואמלל את עור התוף שלי.
"תסתמו את הפיות שלכם כבר!!!"
שקט שוב. פלטתי אנחה, הייתי עצבנית מדי. אני צריכה להירגע.
"מי שם?"
"דייר חדש?"
"אהאהאה! אני מרחם עליו!"
צחוק של בן התגלגל ואחריו עוד.
כולם בביתן הזה בנים?
?!
סידרתי את עצמי. טוב זה מוזר, אני אמורה להיות בביתן עם בנות, לא? לא שאני רוצה, אבל משהו פה לא בסדר… הרעיון להתחזות לבן נהפך לברירה היחידה. ברור שהייתי יכולה לומר שאני בת… אני לא מפחדת מהתקפות, אבל אם כבר חשבתי על האפשרות להתחזות לבן, אז זה חיזק אותה.
"הי, פתח, אל תפחד!" הם נקשו על הדלת, אחד סיפר בדיחה על חשבוני, שכללה מילה שאני לא אזכיר, וכולם פרצו בצחוק פראי.
האמת שאם הייתי במצב רוח מתאים, הייתי צוחקת גם.
חיפשתי את האולר, הוא היה באחד מהכיסים הרבים במכנסיי. הוצאתי אותו, פרקתי את צמתי, עשיתי קוקו גבוה באמצע קדקוד ראשי. "ביי ביי שיער," הפטרתי. חתכתי את שיערי. ערימת שיער אדמדם הייתה לפותה בידי. שמתי אותה בפח הזבל בחדרי, נזכרת בפעם שעשיתי את זה. זה היה כשהייתי צריכה לעשות משהו, והשיער נורא הפריע לי. עכשיו זה לא כזה שונה.
התספורת שעשיתי לעצמי הייתה לא רעה. חייכתי. תספורת שמתאימה לבן וגם לבת. קיצרתי קצת, כי הייתי נראית קצת כמו אריה בוגר עם הרעמה הזאת.
לבסוף, הנקישות הפסיקו כשאני כבר כמעט סיימתי. שיערי היה חלק מטבעו, ולכן הוא לא התנפח.
ניקיתי את שיערי מהרצפה. עכשיו אני כבר לא יכולה להתחרט, עשיתי מה שעשיתי, אני הולכת לעבור את כמו גבר. אני הולכת להיות האמא של הגברים. חייכתי מהבדיחות המטופשות שלי וצנחתי על המיטה. השעון בחדרי הורה על ארבע ומשהו. אבל בדיוק כשרציתי לעצום את עיניי כדי לנוח, הדפיקות התחילו שוב.
"היי, אתה חי, אחי?" קולו נשמע ספק דואג ספק מתלוצץ.
"אתה חושב שהוא בסדר? הוא מקודם צרח. אולי הוא איבד הכרה?"
הדפיקות רק התחזקו. פסעתי אל הדלת ופתחתי אותה כמעט בזעם, "כן?"

פה עצרתי כי לא מצאתי חלק שבו אפשר עוד לעצור… אני מקווה שמי שקורא נהנה!